עין איה על שבת ב קעז

(שבת לא:): "דרש רכא כ"ר עולא, מאי דכתיכ כי אין חרצוכות למותם וכריא אולם".

אמר הקכ"ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצכין מיום המיתה, אלא שלכם כריא להן כאולם. החרדה מיום המיתה ראויה לבא עם ההסתכלות על האושר של הצדק והחסד, שהיא טבועה בנפש האנושית בטבע כ"ז שהאדם שומרה בטהרתה. ומתוך הידיעה הזאת המתגלה לאדם במבט שכלי, יכיר מיד שאף שכ"ז שהוא נטבע בתאוות רעות חומריות איננו מכיר כלל את גודל ההפסד של מצב נפשו בהתרחקה בטבעה וקנינה מקדושת מדותיו העליונות של מלך הכבוד ב"ה שהאציל על נשמת האדם מזיו יקרו. אבל ביום המיתה, כשמאסר הגוף ותאותיו הבהמיות הנמוכות הותרו, הלא אז תחתור הנפש לשוב לאיתן טבעיותה ותרגיש בפעם אחת כל מכאוביה. מחשבה אמיתית זאת תוליד בטבעה על המעקש דרכיו את החרדה מיום המיתה, והעצב יתגבר אחרי הידיעה שגם אותן החמודות שלא תוכל 'הנפש' לצייר ולהשיג כלל מפני התרחקה מאור האמת ומקדושת השי"ת העליונה, מ"מ הלא הם הנם הקנינים היותר חשובים, שאע"פ שלא תחרד על שלילתם מצד חסרון השגתה את טבעם ואיכותם, אבל כמה ראוי להתעצב על אבדן יקרת ההצלחה של העושר היותר נשגב מכל הקנינים שבעולם - אבדן שלימות הנפש ואורה. והנה הרשעים שלא ישימו לבם להסתכל בהוד הדעת, ואור ד' יתברך לא נגה עליהם, לא יחרדו ולא יעצבו ע"כ מיום המיתה. אמנם יש שהאדם כבר החשיך שכלו בבחירה ואיננו מעיין בדברים נשגבים, ע"כ לא יפעלו עליו באורם הבהיר, אבל טבע הנפש האנושית תפעול את פעולתה, והרגש בעצמו יתגבר בלב לפעמים ליסר קשה במוסר כליות את שכחי ד' ועוזבי דרכי יושר. אמנם הרשעה יש בכחה להתגבר כ"כ על האדם שלא די שתאפיל את שכלו מכל הסתכלות, כ"א תטמטם ג"כ את לבו מכל הרגשה. ע"כ לא דיין לרשעים שאינם חרידים ועצנים מיום המיתה מכח הסתכלות שכלית, אלא שכבר המיתו מנפשנם' כל רגש קל המעירם לדרך החיים, ובהליכתם בדרכי חושך גם לבם כריא להם כאולם.

<< · עין איה על שבת · ב · קעז · >>