עין איה על שבת ב קסח

(שבת לא.): "תנא דבי ר"י, מערכ אדם קכ חומטין בכור של תבואה ואינו חושש".

"ראשית חכמה יראת ד'"י היא מעלה נפלאה שיש לכח מדה זאת שהיא קיומו של עולם ואור חייו, שגם בצורתה היותר קטנה היא פועלת כל טוב, וע"כ היא מוכשרת להיות פתח ושער לכל חכמה ויושר לב. והנה דוקא אחר שכבר נתמלא האדם ברוח ד' בדעת והשכל, אז יש כח בידו להפריח פרחים ולהוציא פרי תנובה ביראת ד', בדרכי חכמה ושכל. אבל בתחלת מעשהו, הציור הנקנה בידו הוא מקומץ ואינו עושה פרי, ומ"מ בכחו לקיים את כל מה שיוסיף ויאגור באוצר הדעת. והנה ציור יראת ד' במדתה הקטנה, מובן הדבר שאי אפשר כלל שיהיה הציור נתפס בכל טהרו, ובהכרח מפני קלישות דעת האדם מסתפחים בקרבו איזה ציורים של דמיון שלא יתכנו להשאר בקיומם בעת בישול המחשבה, הדומה לעת אכילת התבואה האגורה באוצר, שאז מנקים ודאי את החיטים מכל אבק ופסולת, ואפילו מאבקה של החומטין. אמנם בהיות האדם באותה המדרגה שכל ציוריו הם מעורבים בדמיונות, וחייו הם עומדים בכללם ע"ז המצב, מוכרח הוא שציורי היראה שלו המשמרים את הרכוש הרוחני לא יהיו נושאים פירות, כי הרחבת הדמיונות הוא דבר משגה ומקלקל, כ"א בהיות הציור עומד על מדתו הראויה הוא נותן עז לשכל להשכיל את תעודתו, וכשהחיים מתרוממים מתרומם עמהם אותו הציור בעצמו ובא לידי דעה גדולה קבועה ורחבה. ע"כ כפי המדה הראויה, לא יחוש האדם בתחילתו, על מה שהציור והדעה שלו ביראת ד' אינה כ"כ מזרחת, ואיננה ג"כ פוריה, כי כך היא המדה לפי טבע הנפש. ואותו העירוב, כשבא בכלל הידיעות המתרחבות והולכות, יפעול פעולתו יפה, עד בא עתו, שאז יקח עמדתו, שכל זך ובהיר שיכלול בתוכו ג"כ כל אותן המעלות שהציור הצר היה כולל, ועוד מוסיף עליו רב טובה לאין ערך. וזה השיעור המוגבל אין בו משום אונאה, כי באמת לכשירחבו הדברים ויתבארו, ימצא שהנטיה התמציתית אפילו מיראת ד' היותר נמוכה היא אמיתית וקיימת לעד, והצד הרוחני בזה מכוון הרבה לצד המעשי, שמערב אדם קכ חומטין, אע"פ שאינה ראויה לאכילה ולא תוסיף ג"כ צמח, בכור תבואה ואינו חושש. ומזה נבין שלענין היראה המצומצמת, הקנויה ברגש הלב הטבעי טרם באה למדת חכמה עשירה וגדולה, זאת היא מדרגת החומטין שהרחבתה ונשיאת פירותיה אינן עולות יפה כ"א בעת שהמצב ראוי לכך, כשאין העירוב של דברים דמיוניים עולים

עמה. אבל בעת שכבר תבא חכמה בלבו של אדם, ו"עקב ענוה יראת ד'" , אז כח השמירה מוסר הדברים לכח המפרה, "פרי צדיק עץ חיים'". אז הנחלה היא בלי מצרים, ואין גבול למדת היראה, כשם שאין גבול למדת החכמה. רק שהאדם צריך לשמור מדותיו, לנהל את סדריו ע"פ התכונה שיוכל לקבל הדברים להיות לו להועיל לכונן צעדיו בדרך חיים למעלה למשכיל .

<< · עין איה על שבת · ב · קסח · >>