עין איה על שבת ב קסב

(שבת לא.): "נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה".

ההתנערות לחיי האמת, לההכרה האדירה, לחשק הנמרץ של הדבקות באור החיים של חי העולמים שיאיר ע"י אור הצדק החסד והמשפט, הלא הוא הדעת אותי אמר ד' . ע"כ מתחילה באה ההכרה של הצדק הטבעי, משא ומתן באמונה, שלמרות עומק ההטבעה שיש בנפש הישרה שעשה אותה אלהים להיות סולדת מכל עול, הנה המאפל החמרי משגיא אותה ג"כ מזה הדרך הסלול. אחרי הצדק הטבעי הנקח עם ההרגשה הישרה, מתרוממת התביעה למדה יותר חזקה, שהרי באמת אין הצדק נשלם רק בזאת המדה שהוא בא בהרגשה הישרה, שהרי מדת ההרגשה קצרה היא מהשכיל אל כל פרטי הצדק המסתבכים לרבבות אפניהם, כ"א צריך עם יושר ההרגשה דרישה עיונית, איך למלא אחריו לכל רחבו, וזה אי אפשר כ"א ע"י דרישה בתורה, שבאה ע"י קביעות עתים, ע"כ משלים הדבר קבעת עתים לתורה. אע"פ שקביעות העתים לא יספיקו להעמיד את הידיעה עד כדי סקירת עומק היושר והצדק לכל פרטיהם המרובים, מ"מ ההרגשה בעצמה היא מתעלה כשהדעת טבועה בה ע"פ הסכמתה לקבע עתים לרדוף לדעת את ד' , ע"י הידיעה שאיננה ממלאה את כל תפקידה כ"א ע"י הוספת הדעת הבאה אליה מדי יום ביומו ע"י קביעות העתים.

<< · עין איה על שבת · ב · קסב · >>