עין איה על שבת ב קנז

(שבת לא.): "חכמת, זה מדר קדשים".

כל העבודה המעשית בכל התורה כולה, הכח המחיה אותה הוא ההכרה לפי כח הפועל מתכלית המצוה. אמנם לפעמים תצא הכונה בכל פעולה ופעולה, ולפעמים תצא דוקא אחרי השנות פעולה או פעולות רבות, שרק אז תצא בהירות התכלית אל הפועל. ויש אשר תצא רק באיש המעלה המיוחד, החכם המשכיל; שמצד הכח המאחד הנמצא בכללות עם ד' גוי אחד בארץ, הדבר דומה לאיש אחד שהפעולה המחשבית יוצאת בכח המחשב וההרגשית בכח המרגיש, ועי"ז שפע החיים הולך בכל הגויה. אמנם הדבר שנזקק הרבה לכח החכמה המסתכל אל התכלית הכללית הנקבעת בעבודה הוא עבודת הקרבנות, שהפעולה מצד חיצוניותה היא ההיפוך מדעת אלהים הטהורה שאנו יודעים ממקור חיים של תוה"ק, אשר ע"כ הדבר מוכרח שתרומם את האדם להשקיף על התכלית הכללית המכוונת שבה, אשר ע"כ הפסול של מחשבה מצוי בקרבנות עד שמהפך הקרבן הרצוי והאהוב לפיגול שלא ירצה, "ואוכליו עונו ישא כי את קודש ד' חלל" , למען דעת כי שמירת טהרת המחשבה ואמתת העיון בהשגת דעת ד' לאמתתה, היא תכלית הקרבנות. אמנם המחשבה זקוקה היא אל המעשה, ע"כ חכמת, זה טדר קדשים. ונאמר ג"כ בסמיכות, להורות על צריכותו להסמך להמעשים בפועל, ולהיות בנין אב לכללות ההדרכה העיונית שהיא מחוייבת להתגלם במעשים טובים, שלהגבילם בצמצום גמור א"א 'כי אם' ע"פ יד ד' מדרכה של תורה לכלליה ולפרטי הלכותיה, הנובעים מאוצר חיים של אדון החכמה ית"ש.

<< · עין איה על שבת · ב · קנז · >>