עין איה על שבת ב קנב

<< · עין איה על שבת · ב · קנב · >>

(שבת לא.): "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו קפדנותו של שמאי כקשה לטורדנו מן העולם, ענותנותו של הלל קרכנו תחת כנפי השכינה".

כל אדם יש לו הכנה לשלמותו המיוחדת המעותדת לו, וכל מי שנמצא מוכשר להשיג איזה מעלה כבר הוכן בו כל מה שמזקיקו לכך, ואפילו החסרונות שהם עלולים לדחוף ולהכריע את הנפש לבקש את החסר לה ג"כ הם נטועים בעצם טבע הנפש ההיא המוכנת לזאת המעלה, מה שלא נמצא חסרונות כמו אלה במי שאיננו מוכן לאותו היתרון. ע"כ אע"פ שנמצאו ג"כ חסידי אוה"ע שלא נתגיירו ובשמרם את אשר עליהם לשמור הם מאושרים כערכם, מ"מ מי שכבר הוכן להכנס בכלל עם ד' שהיא מעלה נשגבה מאד, כבר מוכנות בטבעו מגרעות כאלה שאם לא ישיג את מעלתו הנשגבה ישאר גרוע מאד, כיון שהוא צריך לאותה ההשתלמות העליונה. ע"כ לא די מה שקפדנותו של שמאי לא הושיעה להם לבא לעילוים שזכו בו, כ"א כקשה לטורדנו מן העולם. שכפי תכונתם בהיותם חסרים את הנאות להם כבר היו גרועים מאד, עד שאפילו אותה השלמות הנמצאת בעולם הכללי, והיא עלולה להיות נקנית לכל באי עולם אותם שאין להם אותה התביעה הפנימית וההכשר הנשגב להכנס בכלל ישראל, ג"כ היתה חסרה להם, והיו לגמרי נטרדים נופלים לתחתית השממון המוסרי באין מעמד. ענותנותו של הלל, לא די שהשיבה לנו את אבדתנו שלא נהיה נטרדים, כ"א קרבנו תחת כנפי השכינה להיות ניצולים מאותה ההטרדה מן העולם, לא בכח אנושי לבדו כחק השלם שבאוה"ע ההוגה דעות ישרות ומשתדל להתקרב אל טוב ד', כ"א במעלה אלהית עליונה הקיימת לעולמים. והנה בהיותם מזדווגים למקום אחד, וראו במאורעותיהם שבפנים מתחלפים פגשו בשמאי הריחוק והדחיפה ובהלל הקירוב והכניסה, ע"כ חרצו משפט, שבאמת המה שתי מדות קבועות שא"א כלל לומר שמדתו של שמאי אין לה מקום וצורך במציאות, ששיטה קבועה באדם גדול היא ודאי נאותה לאיזה תכלית ומטרה, שהרי אין זה דבר מקרי הבא מהתרגשות ואיזה סבה פועלת על הנפש להתפעל ממנה, כ"א שיטה משוכללת בדעה מיושבת, ע"כ ודאי שיש לה צדדים שהם מועילים מצד עצמה לאיזה ענין ומאורע של הנהגה. ע"כ לא הלל הוא המקרב ולא שמאי הוא המרחק, כ"א קפדנותו של שמאי, אותה השיטה, אם שיש בה צורך לענינים אחרים, כאן לא היתה נועדה לתכליתנו, כי בקשה לטורדנו מן העולם. וענותנותו של הלל, המדה מצד עצמה היא החביבה עלינו שקרכתנו תחת כנפי השכינה. ומזה למדנו, שאמנם לענין שמירת הקנינים שכבר נקנו ביחיד ובאומה, תעשה מדת ההקפדה וזריקת מרה פעולתה לטובה לפעמים רבות, להרחיק כל פגע המתעורר לבלע ולהשחית. אבל לקנות קנינים חדשים, באיש או בכלל, או להשיב לבצרון מה שכבר נאבד ונחלש, שזהו ג"כ דוגמא של קירוב רחוקים מכל באי עולם, צריך להיות משתמש בזו המדה של ענותנותו של הלל, המקרבת תחת כנפי השכינה.

<< · עין איה על שבת · ב · קנב · >>