עין איה על שבת ב קכו

(שבת לא.): "הלך והמתין שעה אהת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל".

נתעטף ויצא לקראתו, א"ל כני מה אתה מבקש, א"ל שאלה י"ל לשאול, א" ל שאל בני שאל, מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות, אי'ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין כין בצעי המים. כאן הואיל להראותו בשלש פעמים שהוא מוחזק להלאותו בלא הפסק והי' ראוי להתמעט מדת הסבלנות, ע"כ החידוש הוא נפלא בהשתמרות הסדר של הנועם והענוה בלא שום גרעון. אמנם התחכם הממרה לקפוץ מהתחלת הסדר של הסידור הגופני עד קצה האחרון של הרגלים, כדי להראותו שאם הוא חושב כבר בתשובה על שאלות כמותן מאחר שראה שהוא נשאל בהן, הנה מסתמא יחזיק בעיונו ג"כ הסדר הגופני, ואין השעה מספקת לבא עד הערת שינוי הרגלים שהם קצות הגוף, אולי בזה יהי' לו למופת גלוי כמה חפצו אדיר הוא להכניסו במבוכה ולהקניטו. אבל הוא ע"ה הראה בזה תוקף ענותו, בהכירו מהשינוי הגופני הזה ההשגחה על שינוי אבר כדי שיהיה מוכן יותר להתלמד לשחות בין בצעי המים ע"י רוחב הרגל שמועיל להיות משתמש כעין משוט. א"כ הרי הונח ביסוד ההשגחה לתן ג"כ הכשר לאדם שע"י לימוד יוכל להשתמש בו להגן עליו מפגע העלול לבא עליו. וק"ו שהוכן בכח הנפש האנושית להכשיר את טבעה ע"י התלמדות להנצל מכל פגע של מקרים רעים הבאים לקלקל את תכונת הנפש והוד מוסרה. שיסוד כל ההגנות מכל רע במדות היא יקרת מדת הענוה השלמה הבאה עם חכמה ודעת ד', תורתו ויראתו, שאז תהיה הרגל-הנפשית רחבה ומוכנת להיות שוחה בין בצעי מי התמורות הבאות ממקרים שונים הבאים ביחוד ע"י בנ"א מרעימים, למען תנצל ולא תטבע בבוץ מי הבצעים, כ"א תדרך עז ותתהלך במישרים, בשלום ובמישור, בנחת-רוח ובאהבת הבריות, להיטיבם ולקרבן לתורה.

<< · עין איה על שבת · ב · קכו · >>