עין איה על שבת ב עח

(שבת כח:): "מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה".

הטומאה והטהרה מיוחסות לטוב ולרע במציאות. אמנם הם ענינים שבאים יותר לפי היחש, כי בכלל הלא נדע כי כל פעל ד' למענהוי ואין במציאות רע מוחלט שלא יהי' לו טוב תכליתי באחרית. מ"מ יסוד המוסר והיראה הוא להבחין בין טוב לרע, וכמו כן יסוד המדע הוא להכיר ג"כ שגם הרע היותר גרוע אינו נפרד לעצמו מאין כל יחש אל הטוב הכללי, כ"א בחוברת המציאות הכללית יעלה גם הרע לתכלית טוב. אמנם המצות מכוונות הנה ביותר להגדיל את הכרת דרך החיים והטוב בלבו של אדם, שלזה צריך שיכיר מאד את השינאה והבוז להרע והפסד הצדק והמוסר, מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע, כ"א ידע לנכון כי דבר זה של מציאות הרע בכלל המציאות לתכלית הטוב הוא ענין אמתי מדעי, אבל לגבול המוסר המעשי לא יגש, כי המוסר המעשי כולו נבנה ע"פ הציור היותר עמוק ונרגש שאפשר להיות משנאת הרע ואהבת הטוב. ע"כ לא הוכשרו למלאכת שמים כ"א דברים טהורים, להורות שאם שבהיות הטמא נמצא ודאי מציאותו בעצמה תעיד עליו שיש לו ערך תכליתי, מ"מ למלאכת שמים, המצות שנתנו לצרף את הבריות, לא הוכשרו להן, כ"א עור בהמה טהורה בלבד, להודיע שיסוד הצירוף המוסרי יבנה משנאת הרע בתכלית וזרייתו הלאה. אמנם כ"ז יוכל להיות ליסוד מוסד רק בערך המוסר הפרטי, או אפילו המוסר הכללי, אבל רק אם יש לו רק מטרה של הנהגת הצדק בהוה. ואפילו אם ההוה יהי' מושקף להכנת העתיד, מ"מ ההוה ע"פ דרכו הרי הרע עומד בו בניוולו ומיאוסו שצריך לזרותו כמו דוה. אמנם לא כן היה ערך דור המדבר, שהוא היה דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם. שהרי ע"פ כריתות ברית תורת חיים לעד ולעולמי עולמים שכרתו עלי זבח , דור דעה ההוא, מפיהם אנו חיים ויחיו ג"כ הדורות העתידים לחיות, מטלה של תורה, עד שגם כל הטוב העתיד לבא בעולם לעולם שכולו טוב, שאז יהפך הכל לטוב, וכל הכחות הרעים יהפכו ויצטרפו לפעול בפעולתם העזה והקשה לטוב למשפט וצדק, לחסד ואמת ודעת אלהים, כאן במושג כללי כזה, שביותר היה ראוי שיוכר במערכת קדושת המשכן, שכלל את הוד הסדר הכללי כולו, ומגמת ההשגחה האלהית בהרמת המציאות לעת האושר היותר גדול, כאן במקום שעכ"פ ההיקף היותר חיצוני, עורות תחשים שמלמעלה, ששם נכללו הגוונים המרובים המחולפים בכוחות המציאות לחסד ולמשפט, ולכל שימושיהם ופרטי הכחות הנדרשים למלאותם, ססגונא, ששש בגוונין שלו , שהם מרובים וכוללים הכל, - בערך זה של הבנה כללית המקפת הכנה להישרת המציאות עד עומק תכליתה היותר נעלה, יש מקום ספק גדול איך ראוי שיורשם בו ערך הטומאה, דהיינו רגש יחש מציאות הרע והבחנתו. אם נשקיף לפי הצורך של המוסר הבא בתור ההכנה המצטרכת לטהרתו של עולם, הלא כל נתינת מקום לדבר רע, לפשרה מוסרית הוא מביא, שהוא ראש לכל קלקול, ע"כ ראוי הוא שאותו הרושם של שנאת הרע וזרייתו, לא יוחלש כלל מפני גודל ההשקפה וכללותה המיוחסת למקור הקדושה של דור הדעה, דור המדבר, שהוא בערך ימי עולם, ויכיר ימי עולם משה עבדו. ואם שמה שאנו משקיפים עליו לרע יוכר לנו לעת המאושרה, שגם הוא הועיל לטוב ולשכלול המציאות בכללותו, הלא מה שישאר מתמצית הכחות הרעים יהיה ג"כ אותו הטוהר והטוב הגנוז בהם שרק בצירוף היותר נעלה יתגלה בזהרתו. או שעכ"פ ראוי לתן מקום שאותה ההשקפה המדעית שהיא מסתעפת מדעת אלקים הבהירה והכרת אחדותו איך שאין מלבדו, ושהכל ברא לכבודו, ולהשלים את הטוב באופן היותר נשגב, שמזה תוצאות לכל האורה וכל המוסר הכללי והפרטי, שהיא מוכרת מתוך ההופעה היותר עליונה של נצחיותה של תורה ושלטון אורה הבלתי תכליתי. מצד מבט כזה ראוי להכניס ג"כ במלאכת שמים זאת של מעשה המשכן ג"כ עור בהמה טמאה, להורות כי יש כאן פינה ויתד לנצח כל מה שאנו מכירים לדבר שהוא ההיפוך ממטרתו העליונה של צדיקו של עולם ב"ה במציאות הכללית, וכי "דבר אלהינו יקום לעולם" . ו"מי יתן טהור מטמא לא אחד" . ע"כ החקירה גדולה היא מאד מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה.

<< · עין איה על שבת · ב · עח · >>