עין איה על שבת ב לז

(שבת ל.): "ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו".

שכשחטאו ישראל כמדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפילות ותחנונים ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה כו'. יסוד קיומם של ישראל מונח הוא בתכלית הקדושה היוצאת על ידם. ומפני שאותה התכלית נכרתה עליה ברית שלא תאבד לגמרי מכללות האומה, ע"כ גם הירידות היותר גדולות אינן מספיקות לאבד חלילה את יסוד החיים הנצחיים של כלל האומה. והנה עיקר קיום בנין שלא יתמוטט הוא בהיותו בנוי ע"פ כח של ענין עבר. שכיון שהכח הקיומי יש לו אחיזה בענין שהוא עבר, שהי' כ"כ איתן עד שאי אפשר לקלקלו, כבר הנצחיות בטוחה היא. ע"כ כלל האומה נצחיותה בנויה על יסוד זכות אבות, לא בצדקתנו וביושר לבבינו כ"א משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו . שאם היתה הסגולה המיוחדת לישראל כנוסה בעצם טיבם של מעמד עצמם בקדושה בתורה ויראת ד', אז היה חלילה רופף עצם קיומם בזמנים שהירידה היתה גדולה. אבל באשר חפץ ד' היה לעשות אותנו לו לעם עולם, בנה את יסודות קיומנו ע"פ כח של ברית אבות. "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" , אלו אבות ואמהות', שהאומה נבנתה לא מהמון אנשים רבים כשאר אומות, שבעצם היסוד נמצאים יסודות טובים וגם רעים, כ"א נבנתה ע"פ יסודות של טוב וקדושה עליונה מאד, עד שמה שהניחו בתור ירושה בזרעם א"א להתמוטט כולו, כ"א אף אם יפול יהיה חוזר וניער. וזאת ההבטחה שלא יוכל כל סער שבעולם לקלקל, זהו אי אפשר כ"א בעבר, במתים שככר מתו, שהרי הקב"ה אינו קורא את שמו על הצדיקים בחייהם , שכל ימי חיי האדם הבחירה נתונה בידו לשני הדרכים. ע"כ אותו היתרון של הבטחון הנצחי של ישראל ומעלתם המובטחת, קנו דוקא מצד העבר של האבות, שנקבע דוקא בחתימת חייהם. והעבר הזה הגדול, פועל בכח שמירתו להרים את האומה מכל הירידות שאפשריות לחול בה. ע"כ בירידה העקרית של העגל, שירדו עד הדיוטא התחתונה, ומצד ההוה אבדו כל רכושם הרוחני כמעט, עד שלא יכלו עמוד והיו חלילה חייבים כליה, הועיל העבר, קדושת האבות שנמזגה בנפשם, שזה אי אפשר להם לאבד, ושע"כ דוקא בזכירת זכות אבות נענה משה רבינו מה שלא נענה בשום תפילה מצד ההוה, מפני שההוה בפעולתו עליהם נתקלקל כ"כ עד שלא היה יכול להרימם משפלות נפילתם. אבל העבר, שיד מקלקלת לא תוכל לשלוט בו, זה עמד להם. ובערך זה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכנר מתו" , ופעלו בעבר שלהם דברים קיימים על הדורות הבאים במעלת כח הקיום, "מן החיים אשר המה חיים עדנה", שהם עסוקים עדיין בשכלולם המוסרי ורוממות הקדושה שלהם לפי ערכם. אבל הבטחון יגיע רק בעבר, להורות כי יניקת ההוה והעתיד היא תמיד מן העבר, "משם רעה אבן ישראל" .

<< · עין איה על שבת · ב · לז · >>