עין איה על שבת ב לב

<< · עין איה על שבת · ב · לב · >>

(שבת כג:): "אמר רבא דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן, דמוקיר רבנן הו"ל חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן".

בהכרת יקרת ערך התורה ישנן שלש חלוקות. יש משער הערך הנחמד של התורה מצד סגולתה, שהיא אוצר כל חמדה, שראוי מצד עצם טבע הנפש הטהורה לכסוף אליה. אז יהיה לבבו פונה לאהבת התורה והוגיה, אע"פ שלא ישער כמה גדולה היא פעולת התורה בעולם, כמה היא פועלת להטיב לבריות להרבות בהם שלום הנפש והגוף, האושר הכללי והפרטי, ההוה והנצחי, מ"מ תהי' נפשו קשורה באהבתה. ויש שלא התעלה להרגיש חמדת יקרת התורה ומעלתה מצד עצמה, אבל עיניו פקוחות ולבו ער להכיר גודל ערך פעולת התורה בעולם, כמה גדולה ונכבדה היא. זה יבא לכבד את התורה והוגיה, אע"פ שיחסר לו חוש האהבה האמיתית. אמנם כשישלם האדם בשתי ההכרות, שיכיר ערכה הנשגב של התורה מצד עצמה, ביחד עם עוצם פעולתה הגדולה והנכבדה בעולם, בעבר בהוה ובעתיד, אז יתקבצו יחד בנפש האהבה והכבוד. והם כשיהיו לרגש אחד הוא עצם תואר היראה השלמה, יראת הרוממות והמעלה, שמחוברת מאהבה וכבוד. ע"כ מצד נטיית הנפש באהבה שהוא דבר עצמי פנימי, אם שלא הגיע עד הראש להכיר עמה ג"כ ערך פעולתה, מ"מ יצא אל הפועל בתולדותיו להיותם ת"ח. כי הנטיה הפנימית של האבות תחול בבנים, הכבוד החיצוני שבא מצד ההכרה של פעולת התורה בעולם, אם שאינו כ"כ רגש פנימי כאותו הרגש של הכרת הסגולה של עצמות התורה, מ"מ למעשה בקנין פעולה תצא אל הפועל להזקיקו לבחור בת"ח, במה שיש בזה צד בחירה מעשית, אע"פ שלא נשלמה אצלו במה שתלוי בנטיה טבעית שהם בנים, כי לזה צריך דוקא נטיה לתורה מצד סגולתה הפנימית. אבל להחזיק בידו הבחירה המעשית במה שאפשר בקנין, ודאי מספיקה ההתעוררות מצד ערך של הכרת פעולת התורה בעולם, והוה ליה חתנוותא רבנן. אמנם מי שהתעלה לקנות לו מושג שלם בערכה של תורה כפי האפשרי, בחבור ערך הסגולה עם ערך הפעולה, יתחבר כח האהבה לכח הכבוד, והתולדה שמהם תהיה יראה טהורה, יראת המעלה והרוממות, המורכבת מרגש הכבוד והאהבה יחד. כיון שהכרתו מושלמת בהרחבת סעיפיה, תפעול תורה, מה שחצי ההכרה לא הי' אפשר לה להניעו לידי כך. אמנם אם גם הכשרונות השכליים שלו אינם נאותים לכך, ישנם דברים רבים שהרגש הטהור כשהוא שלם ומזוקק הוא קולע אל השערה, באופן שוה אל עמק החכמה עם בירוריה. ע"כ זה האיש שהרגש שלו בתום דרכו וטהרת לבבו כ"כ גדול וברור הוא, עד שקנה לו שני המושגים יחד, מיקרת התורה מצד ערך עצמה ומצד סגולת פעולותיה, שהתאחדו בו האהבה והכבוד גם יחד, ראוי הוא שכל דבר המתיחס להנהגת היהדות תהיה לו בהם ידיעה כללית מורגשת. כי דברים רבים ישנם בהנהגה, שלא עיקר ההכרעה תוכל להבחן ע"י פרטיות של ידיעה מחקרית שכלית, כ"א ע"י רגש פנימי טהור ונשא. וזה אפשר לאיש התם ומתמם באמת לזכות לזה. ע"כ במקצע זה כאשר יחוה דעתו ישתמעון מיליה כצורבא מרבנן.

<< · עין איה על שבת · ב · לב · >>