עין איה על שבת ב כז

<< · עין איה על שבת · ב · כז · >>

(שבת כג.): "מפני גזל עניים, ומפני בטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים- שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה. ומפני בטול עניים- שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים עכשיו מניח בעה"ב פאה. ומפני החשד- שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה. אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו? אמר רבא מפני הרמאין.".

יסוד הפאה יש לה ג"כ אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כ"א הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כ"א ג"כ מדה טובה ורבת תועלת. ע"כ צריך להכיר [] ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות. אבל יתרון יש ג"כ כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כח עז משפט. רגש הנדיבות פועל על לבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני הנצרך והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע"כ לעומת היתרון שיש בכ"ז בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא ענין משפטי, צריך [] ג"כ לרושם, שמ"מ אינו יוצא מכלל מעלת הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו ג"כ צורת נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו בתור משפט, כ"א יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות. והנה שתי אלה ההכרות משכללות את הנטיה הפנימית הטובה בנפש בתכלית ההכשר, ואז יש לחוש למפגע אחר, שכ"ז שהאדם אינו מלא מכח הצדק הוא מרגיש שבכח נדיבתו צריך להתערב איזה כח זר לצאת ידי הבריות. רגש הכבוד והבושה אף הוא עושה מעשיו בסגנון זה, שרגש הבושה והכבוד משתכלל על ידו. אבל כאשר יתרומם במילואו אל הצד הגבוה שבמערכת המוסר, אז יוכל להשליך מעליו חובות החברה החיצונים, במה שנוגע לצורת צדקתו ומוסר נדיבותו, וזה אמנם יגרום להחליש כח הבושה ורגש הכבוד ג"כ באותם שמאד הם נצרכים לזה. ע"כ עם השמירה של אלה שתי הרשימות של הכרת כח המשפט והכרת כח הנדיבות גם יחד, אע"פ שהם כמתנגדים זה לזה, מ"מ מתקשרים הם בשכלול כח הצדקה. אבל מתוך שהם פונים רק בנפש האדם הנדיבה פנימה, יוכלו לגרום חלישות ההרגשה החיצונה בו, ע"כ צריך ג"כ עמהם שמירה של הצרכת הרושם של רגש הכבוד והבושה החברותית. ולשכלל את ההכרה הפנימית, איך שמדת הצדקה היא מדה משפטית, יועיל הרגש איך שכל בני האדם פועלים אחד על חבירו, בין לטוב בין להפכו. ע"כ כשם שאם יש איזה דבר שיוכל לגרום תקלה גם באיזה חלק נמוך שבשדרות האנושיות, מ"מ יספיק טעם זה להוליד חובה כללית על כל החברה להשתמר מאותו ענין שיוכל להוליד תולדה רעה בשדרה ידועה ושפלה, ולא יוכלו בני המעלה לאמר איזה דרך תעבור החובה עד גבולינו, שנוסדה מצד השמירה הראויה לאנשים שפלים ממנו הרבה במעמד המוסרי. כי לא כן הוא, כי האחדות האורגנית פועלת מאד בכלל האדם, והם פועלים ומתפעלים זמ"ז. והרעה והנפילה המוסרית שתולד באיזה חלק נמוך שבאדם, ע"י המון מסבות תשוב לפעול להרע ג"כ על החלק היותר מעולה ומשובח שנבדל ממנו מדרגות רבות לשבח ומעלה, עד שאותו הטעם הנצרך מפני רמאין ושפלי נפש, מספיק הוא ג"כ להתחבר עם הטעמים שבהם יוכללו רמי המעלה וגדולי הנפש. ובהשכיל את אמתת כח האחדות האנושיות, אז יובן ערך הצדקה וטיבה של מדת העניות הצריכה מאד בעולם, איך שאותן הפעולות המוסריות שישנן במציאות העניות, דכאות הלב, העדר ההשתררות וההתנשאות וכיו"ב, אע"פ שלפעמים בעצם נפשו של העני לא יתגלו בתור מדות טובות מפני כמה סבות אחרות שהעניות מנוולתן, אבל אותה התמצית הכללית של אותן המדות כיון שהן נמצאות במין האנושי, האדם גם בלא דעת ובלא רצון הוא נפעל מחביריו, אע"פ שיהיה נבדל מהם הבדל מצב גדול מאד. וזאת היא אחת מתעודות העוני בעולם והסבה האחת מהמון הסיבות המצריכות את מדת הצדקה, ומכירות אותה לא בתור עמל אנושי והכרח שצריך לסובלו בעל כרחו של אדם, כ"א בתור חלק אחד מחלקי הצרכים האנושיים המכשירים את האדם למעלתו ולהשלמתו הטובה. ע"כ מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. ע"כ הוא ממולא מרושם של גזל עניים כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה. ומפני ביטול עניים, לעומתו להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להתעניין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתיחדת רק עם הנותן וחיוביו. ועם זה היתרון הממולא צריך להלוה ג"כ היתרון שמעלה גדולה של נפש נשאה יכולה להשמיטו ולזלזל בו הוא הרושם החיצוני, רגש הבושה והכבוד שגם הוא נצרך להתכונן, והכללי המשלים להכיר את יסוד כח האחדות שבבנ"א שממנו מסובבת הכרת כח המשפטי שבצדקה, משום בל תכלה הנצרך בשביל הרמאין, הוא מחובר לאותם הטעמים שהם בעיקרם עומדים לעומת בעלי היתרון ביושר ונדיבות. ובקיבוץ כולם יובן היטב כח הצדקה עם כל פרטי ההרגשה שצריכה לעשות על נפש האדם, שאז תעמוד במצב איתן בחברה האנושית ע"פ היסוד שהציבה לה תורה, בתור דרך ד' של משפט וצדקה.

<< · עין איה על שבת · ב · כז · >>