עין איה על שבת ב יז

<< · עין איה על שבת · ב · יז · >>

(שבת כב:): "מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".

להחיים החיצונים הללו שדרושה להם האורה החיצונה, הנה יש הבדל בין ישראל לעמים גם לפי המדה של האורה החיצונה, הצריכה לדרכי החיים התרבותיים כמנהג המדינות רוכלות העמים העשירות ואדירות, רבתי בגויים שרתי במדינות. הנה התורה, הדת היא לעולם אחת מהאורות היותר נחוצות לכל ממלכה וכל קיבוץ אנושי מסודר ע"פ ערכו, ביחש החיים החיצונים צריכים חיי הדת והאמונה לקחת חלקם רק כפי המדה הראויה להם, בתוך יתר חלקי המאורות, בתוך יתר ההשלמות הרוחניות של העם בכללו. אמנם זהו ההבדל העקרי, תחת אשר בעמים זולתנו אין שאר המאורות, המשכללים את מדיניותם וערך אנושותם, נוטלים אורם ממאור הדת, והיא עומדת בפ"ע לפי מדתה מבלי שתפעול על יתר הכשרונות שבחיים, אבל עדות לישראל שהשכינה שרויה בישראל, היא מראה לכל שמקור החיים, גם החיצונים, בשכלולם הם נשאבים ממקורה של תורה. אנושיותנו נובעת לא ממקור קולטורי אחר כ"א מאור תורת ד' אשר עמנו. גם התכלית של החיים החיצונים אצלנו אינם להיות מטרה בפ"ע, כ"א (שימוש) [] למען נהיה מוכשרים על ידם להיות מה שאנו צריכים להיות מצד האורה הפנימית, אור עולם באוצר חיים, אור תורה שעמנו. שכינה במערב, תחת אשר חיי החושים החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה, יכיר ישראל חיים נעלים, חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם "חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" . חיים שלא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך . חיים שמאירים ע"פ אורה האלהית הגנוזה בנשמותיהן של ישראל, העם שיוכל לומר "כי אשב בחושך ד' אור לי" . הוא מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה" . האורה הפנימית הזאת, שמצד קודש הקדשים היא שולטת רק לבדה, מצד החיים החיצונים משתפת עמה יתר הנרות. והנה בחיצוניותה לא תוכר כי יש לה יתרון על כל המאורות כולם, כלומר על יתר הכשרונות הצריכים להשלים את החיים בכללם בחיי כלל האומה, אבל ממנה היה מתחיל, מכחה של תורה נתרוממנו עוד להיות ראויים למדה היותר עליונה, של חיי עם חכם ונבון מלא עז וגבורה תפארת ותושיה לרב. ובה היה מסיים, היא חותמת בנו את תעודת כל פרטי החיים, עבורה נחיה כדי להגיע יחד כללנו ופרטינו אל אותה המעלה הקדושה שהתורה מצבת לתעודת החיים, וזאת היא עדות לישראל, שלא עשה כן לכל גוי. ונרמז בפועל בנס המוחש שבנר מערבי, להורות לבאי עולם מקור שכינת השכינה בישראל, אע"פ שמתדמים לכל העמים בחייהם החיצונים, אמנם המקור שמשם החיים כולם מפכים, והמקום שאל שם הוא שואף, הוא נשגב וקדוש, מה שלא נעשה כן לכל גוי, להיות נר המערבי שבמדת שמנו החיצונה נראה כמדת כל אחד מהנרות, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים.

<< · עין איה על שבת · ב · יז · >>