עין איה על שבת א עד

<< · עין איה על שבת · א · עד · >>

(שבת יד.): "א"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, ערום ס"ד, אלא א"ר זירא ערום בלא מצות, בלא מצות ס"ד, אלא ערום בלא אותה מצוה".

האמתיות הרמות שבדעות באות לשלמות פעולתן בחיי האדם, שיפעלו על מעשיו ועל כל דרכיו בחיים לטובה, רק באופן שישתמש האדם בכחותיו הגופניים והנפשיים להיות לעוזר להן. למשל, הכרת גדולת השי"ת ורוממות ערך השאיפה אל התכלית הנשגבה, שהיא רצונו העליון על כל ב"ה, לא תהי' נקבעת יפה בלבו של אדם עד שימצא עצמו מוכן לרדוף אחריה ולשומה מרכז לכל חפציו בחיים, זולתי אם יסכים בעצמו שההתרגשות של כח המדמה שמתפעל מכל נשגב, אע"פ שבעיקרו הוא כח גופני ויכול הוא להתפעל ג"כ מכל דבר שאין בתוכו דבר אמת, מ"מ כיון שהוא יודע ומשיג שהתרגשויותיו הנה בנויות הן ע"פ שורש השכל וההשגה הטהורה, אהבת שם ד' ואהבת תורתו ומצותיו, זה יועיל הרבה להאחיז בדרכיו המעשיים אורה של תורה, ומזה יבא לחבב ג"כ דברים רבים מעשיים שהם מיוסדים לרומם את כח ההרגשה והדמיון לשם דעת האמת. המסתכל באופן זה על דרכי התורה והחיים ימצא את עצמו תמיד שמח בתורה ומצות ולא יהי' מוכחש אצלו שום דבר המסתעף ע"פ הדרכה הדרושה לאדם לפי העסק של כחות גופו ודמיונו, מפני הבירור של השכל הטהור המופשט. וכאשר יעיין האדם בזה יותר, ימצא שלא לבד מפני ההכרח של שפלות הגוף ורגשי הנפש המחוברת ומצומדת לו אנו צריכים להרחיב את דרכי השכל עם יחושי כחות המדמה המוחש, ובאופן זה יעשה אותם ויתנהג בם ולבו מתקצף על שהוא צריך לכל אלה. אמנם לא כן הדבר, כי ההרחבה שמרחיב השכל גבולותיו ומראה את פעלו איך הוא ראוי לפעול כשמקבל אותו כח המדמה והמצייר הגופני שבאדם, דבר זה בעצמו הוא יצירה נכבדה. וכאשר יכיר האדם את המציאות בזה הצד, ימצא ג"כ את הגוף ותולדותיו שהם בהתחברם לשכל מולידים את הציורים של המדמה וההתרגשות, ושעל ידם יש אחיזה לשכל היותר מופשט וזך עם תהלוכות מעשים רבים המישרים דרכו של אדם בחיים, לדבר נכבד מאד, כ"כ נכבד עד שיהיה ראוי לחשוב שמצב כזה לא יהיה אבוד לעולם מן המציאות. אמנם הובטחנו בתחיית המתים, לאות כי צד היצירה הזה של אופני ההצטיירות השכלית של האמת והצדק בהאירה בדברים מעשיים וברגשי לב גופניים היא רק תזדכך ותשתלם באופן שלא תעלה את הרע עם הטוב בערבוביא, שלא תחליף ולא תמיר טוב ברע וחיים במות. אבל בהשתלמותה וזיכוכה הרי היא ראויה להיות קיימת ונמצאת לעד, לא כצל עובר וציץ נובל כ"א "כימי העץ ימי עמי" . מדרך זה נובע הכבוד המוסכם, שאנו נותנים בתור הרגשה פנימית מכל המין האנושי שהגיע למצב האנושיות כמעט, לגופו של אדם במותו, ללמד שאין הגוף ותולדותיו בהפעילם על השכל, רק מקסם כזב, כ"א יצירה מוגבלת המביאה טובה רבה כשהיא מודרכת ומדרכת ע"פ מדתה. המתאמץ אמנם להשריש בלבבו שכל היקר והמרומם אינו כ"א מצד האמת המושגת בשכל המופשט, ושכל ציור גופני, כל רגש של כח המדמה, הוא שיקוץ משומם שרק ערבוביא מוליד בשכל, והוא רק תולדה רעה מחסרון הגוף העכור, אמנם אם יהי' לבו ישר ילך בדרכי התורה והצדק, מפני שעכ"פ בהפסד היושר המעשי יפסד השכל העיוני ג"כ, אבל אותה החיבה וחם הלב האפשרי להולד מפני הדרך הראשון זה יחסר לו, גופו בכלל יאבד ערכו בעיניו ולא ימצא בו צד ראוי לכבוד כ"א בוז וקלון. הדעה הזאת שהיא נטיה מהדרך האמיתי של התורה השלמה תפעול בהכרח על כל המצות כולן איזה פעולה של גרעון. אמנם כשיהי' האדם ישר, לא יעזוב את דרך ד' גם ע"פ ההדרכה הפילוסופית הזאת, אבל הקשר שבין שכלו בין עצמיותו להתורה כולה, המשתרעת כ"כ על כל המעשים וכל הכחות הגופניים והנפשיים לא יוכל להיות בכל חזקו. ספר התורה, בה גנוז האור השכלי היותר נשגב ויותר טהור, הלבושים צריכים לה מאד, כדברי הרמב"ם במו"נ שלישי , שמצד זה אמרה תורה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", ונאמר: "ישת חשך סתרו". האוחז ס"ת ערום, כלומר רק בשכל הטהור ובמושגיו יבחר, ולא הצדדים המסתעפים להיות לו כמו לבוש במעשה וציור של רגשי הלב, נקבר ערום, כך היא המדה הראויה לדרך זה שהגוף מאבד את ערכו וכבודו. אמנם הלא סוף כל סוף, הפילוסוף הגמור אם דרכו תמימה לא יחלוק על המציאות, ובהליכתו בדרך התורה למרות שכלו, יתקדש גופו ולא יהי' ראוי להקבר ערום. אמנם פעולה של רפיון על ערך המצות המעשיות מוכרח הדבר שתפעול התפלספות כזאת, עד שראוי להיות ערום בלא מצות. אמנם להורות שלא נוכל לשלול מהמתהלך בתומו ושומר דרכי תורה ע"פ מושגיו הפילוסופיים את הפעולה הקדושה של התורה ומצותיה המתפשטת בחסד ד' על כל נוצרי עדותיו. אמנם זאת המצוה של אחיזת הס"ת, הס"ת הוא פועל אמנם פעולותיו הנפלאות, אבל האחיזה הגופניית היא היתרון שיש למי שלא רק את כחותיו השכליים מרחיב ע"פ דרכי אמת, כ"א גם את היחש שבין הגוף אל השכל, האמצעיים כולם הם אצלו מקודשים בקדושתה של תורה מפני שמכיר את ערך הלבוש אל התורה ושהתורה אינה ראויה לאחזה ערום, הוא מתלבש בקדושת התורה כמו בנשמתו כן בנפשו וגופו. ולבד עצמותה של תורה יש בו צד היתרון של האחיזה, שהתורה כולה עם כל דרכיה והסתעפותיה אחוזים ודבוקים יפה בלבבו ונפשו, ולעולם לא ימטו פעמיו, "צדק לבשתי וילבישני".

<< · עין איה על שבת · א · עד · >>