עין איה על שבת א מז

(שבת יב:): "כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא, מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כר' יוסי".

לא די שראוי לקשר האהבה היותר עליונה לכל פרט יחידי מפרטי האומה, מצד שהוא חלק מן הכלל הגדול והקדוש של האומה הישראלית בכללה, ונמצא שהפרט מתברך מן הכלל, לא הכלל מצד קיבוץ פרטיו, כ"א גם החולה שבתוך ביתו, קרובו ושארו, ראוי לו לאדם שישתדל לקדש נפשו ורגשי לבבו, להעצימם בקדושת הכלל, עד שלא יפנה לאהבת קרובו החולה שבתוך ביתו מצד צרת עצמו ולא מצד ערכו הפרטי, כ"א מצד היותו חלק מהכלל הגדול הראוי מאד לחיבה ואהבה רבה, כמאן כר' יוסי, שהעלה אהבת הכלל בתור עיקר שממנו תצמח אהבת הפרטים, כאמרו בתוך חולי ישראל, לא "עליך ועל חולי ישראל", שמורה על אהבת הכלל מצד התקבצות הפרטים אליו, זה אינו נקרא עירוב, אבל מדת הכלל הרמה, שהפרטים בטלים בו מצד עצמם, ונחשבים עוד ביתרון יותר גדול מצד שהם חלקי הכלל, שמציאותו נחמדת ונאהבת מאד, זהו עירוב גמור, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. אמנם תכלית המדה הרוממה הזאת היא, שאפילו אהבת בני ביתו הקרובים אליו ביותר, ישאב ממעיין הכלל מפני שהם פרטי הכלל. ומתוך שהם קרובים אל לבו ביותר הוא מוצא עצמו מוכשר ביותר לשפוך עליהם את כח האהבה הנובעת מאוצר הכלל. וכל ראש בית אב יראה בעצמו כאילו משפחתו היא החלק שנפל לו מאת ההשגחה העליונה, לעבוד ביותר על ידם את עבודת הכלל, כלומר לתקן מצבם של חלק זה הרשום מן הכלל שנתיחדו אליו ע"י קרבת הבשר וחיי המשפחה, ע"כ הם קודמים בהשתדלותם עבורם ליתר חלקי הכלל שאינם כ"כ מיוחדים לו. אבל מושג האהבה מצד עצמה היא כללית מתפשטת על כל כלל האומה כולה, והיא שבה עד התפרטות המשפחה, עד שגם החולה שבתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, ולהרגיש הד קול של צרת הכלל שיש בזה, במה שאחד מפרטיו, שהוא אבר מאבריו, נתון בצרה ומחלה, ומצד זה ישתוקק לישועתו ורפואתו.

<< · עין איה על שבת · א · מז · >>