עין איה על שבת א מ

<< · עין איה על שבת · א · מ · >>

(שבת יב.): "מאי טעמא כיון דאמר רבה בר"ה חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה קל וחומר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהם אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה".

החיים מחוברים הם מתכליות ואמצעיים, המאושר ההולך בדרך ד' הוא לא יחליף את האמצעיים בעצם התכלית. מי שלא ישרה נפשו בו יאבד דרך ויטבע בדרך החיים בהיותו עוסק באמצעיים של החיים להסיר מלבבו התכלית שלהם. הידיעה בערך התכלית של החיים לא תהי' בכל הנפשות בשוה. אמנם "כל מעשיך יהיו לשם שמים" , כבר ביאר הרמב"ם בשמנה פרקים , גודל מה שאמרו בו ז"ל, למצא נקודה מרכזית לכלל החיים שכל פרטיו אליו ישובו. אבל ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. והנה האיש הגדול ישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, וכל המעשים הרבים והעצומים יהיו לו רק פרטים שהם חיים משפע הכלל של הנקודה העליונה שכבר השיגה ברוממות נפשו, סוד הרצון האלהי בכלל המציאות וקשר הרצון העליון הזה בפרטים הרבים ובהליכותיהם השונות. אמנם כלל האנשים שלא יוכלו להשיג עד המעלה הרמה הזאת, אי אפשר להם להשיג במושג אחד את כלל התכלית האלהית, על כן יתפזרו להם המרכזים בתכליות שונות, ויהיה אצלם התורה והעבודה, החסד והרחמים, החכמה והנבואה, וכיוצא בזה כל אחד ממלא תעודה נכבדה תכליתית. כי באמת כדאי הוא כל חפץ נכבד לעצמו להיות נקבע בתור תכלית לחפץ העליון בחיים, ואל כל אחד מאלו המרכזים שישיגום לפרטיהם יוכלו לצייר המון מעשים והדרכות השייכים לו, ובזה ימצאו דרכם בחיים עד שיתרוממו יותר, וכל מה שיתרוממו יותר ישיגו את אחדות התכלית ביותר עד שלפעמים יוכל איש להשיג בראשית דרכו את התכלית הכללית מפוזרת בכל מעשה טוב, בכל מצוה פרטית, וכשהכרתו תתרחב ישכיל איך המצות הרבות ומעשים טובים רבים למשל, מתכנסים לקומם תכלית מאוחדת נשגבה ונעלה שהוא חפץ ד' הפנימי, תתכנס אצלו השגת התכלית, תחת נקודות מפוזרות, למקום אחד נשגב עד שברום מעלת הדעת וההשגה הטהורה ישכיל לכנס את כל פזורי התכליות אל מקום אחד, חפץ ד' בעולמו, שהוא ית' אחד ושמו אחד. והנה מובן הדבר שלפי ערך גדולת השגת התכלית, כן יהיה הרושם שיעשה על הנפש להמשיך כל פרטי מעשיה ודרכיה אליו. על כן אינו דומה דבקות הנפש להיות הולך אחרי ד' ודבק בחפץ העליון בשמחה ולב טוב, למי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, למי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא. והנה הכהן הגדול, שכשהוא כתיקונו, מצד יחסו הכללי, ראוי להיות ברום מעלת המוסריות והדעת את האלהים לאמתתה, לו צריך שתהיה נשקפת המציאות כולה וכל ארחות החיים הרבים בכל אחדותם, על כן אין צריך בציץ הקודש כי אם אזכרה אחת, קודש לד'. אמנם לא כן היא מעלת האיש הפרטי, הוא צריך לפזר תכליותיו, ועל כל חפץ יקר ערך יקרא שם ד' עליו. שבאמת הכל, כל דבר קדוש וטוב, כל קדושה תורה ומצוה, נאצל משם ד' הכללי, הכל הולך אל מקום אחד, אבל מחסרון כח לכנס הכל בכלל אחד, צריך להתפזר בפרטים ולהסתכל בתכלית כל אחד בפני עצמו, בשם ד' הנקרא עליו, עד אשר יבא לתכלית החיים על ידם, "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" , על כן תפילין יש בהם אזכרות הרבה. והנה המגמה הפנימית היא צפונה בלב, והיא צריכה לישר את דרך החיים בכל פרטי מעשה האדם להיותם קודש לד'. ומעתה למדנו כמה האדם צריך לחיזוק מעשי לשמור בקרבו את הנקודה התכליתית, שם ד' שנקרא עליו, שגם הכהן הגדול, שרמה מעלתו, והשגתו כוללת את אחדות התכלית הכללית, עד שדי לו באזכרה אחת, מ"מ צריך שלא יסיח דעתו ממנו אע"פ שגדול הרושם ועצום מאד. על אחת כמה וכמה תפילין שיש בהם אזכרות הרבה, שאי אפשר שיהיה הרושם כל כך נשגב, וצריכים ה"אזכרות ההרבה" לבא למקום אחד, לאזכרה אחת, ועומד הוא באמצע הדרך, כמה צריך הוא להזהר מהיסח הדעת. וזה המשמוש המעשי יעיר את האדם בכלל על חובת השקידה במעשי התורה והמצות, להוציא מלב המתחכמים המתפתים שישיגו את הנקודה הפנימית שבאור התורה גם בעזבם המשמוש שבתפילין, המעשים שבפועל, שהם נתכוננו מאת נותן התורה ויוצר רוח האדם בקרבו, איך לכונן על ידם את רוחו אל תכליתו הנשגבה, לסדר אורח חייו בדרכי צדק שיובילו את האדם הפרטי אל תכלית הטובה, ואת כלל האומה הישראלית ששם ד' נקרא עליה, כדברי חז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש.

<< · עין איה על שבת · א · מ · >>