עין איה על שבת א לז

(שבת יא.): "אמרו ליה ולא סבר ליה מר להא דר"י, דאר"י לוה אדם תעניתו ופורע".

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישיו בשיווי של התורה עם הטבע. אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו. אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים. ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים, ע"כ תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית שתהי' ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

<< · עין איה על שבת · א · לז · >>