עין איה על שבת א לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על שבת · א · לא · >>

(שבת דף עמוד): "וא" ר ב"מ אר'"ח ב"ג א"ר, כל חולי ולא חולי מעיים, כל כאב ולא כאכ לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה".

בגוף האדם ובמצבו, ובכל ענין שנערך במערכה אורגנית ע"י חיבור של מרכזים המשפיעים עם קצוות המושפעים מהם ופועלים יחד פעולתם בחיים, יזדמן קלקול באחד משני האופנים: או שיתקלקל איזה חלק פרטי עד שלא יהי' מוכשר עוד לקבל באופן הגון את שפע החיים המיוחדים לו. אמנם כ"ז שהמקור שהוא כמרכז המשפיע הוא בריא וקיים, יש תקוה שיחזיר בכחו את הבריאות אל הענפים. אמנם בהשחת המקור, אז הרעה גדולה מאד, כי כשל עזור ומי יקימנו. והנה שלשה מיני קלקולים מצויים בגוף האדם, חולי, כאב, ומיחוש. החולי הוא בלבול סדר החיים בכללם במערכת הגוף, והנה מקור החזקת הסדרים בכחות הגוף הוא תלוי בהזנה ובריאות כלי העיכול, המעיים. ע"כ כל חולי יערך כקלקול של ענפים, שבהתחזק כח הכלכלה יחזור מהר לאיתנו, ולא חולי מעיים, שהמעיים מזומנים לשמור בכח הזנתם את סדרי כחות הגוף, ובנפלם בחולי הרי ההפסד מגיע במקום מקור השמירה מחולי. זכר לדבר "ועבדתם את ד' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", היינו שיהי' ענין ההזנה והכלכלה הגופית בברכה, מצד הכלים הממונים עליהם שיהיו במילואם וטובם, ועי"ז "והסירותי מחלה מקרבך". הכאב, יוכל להיות שסדרי הגוף כולם וכחותיו עומדים על כנם וסדרם הראוי, אבל ההרגשה המרה של הכאב תמרר את החיים. והנה הלב הוא המכון להרגשה, העונג וצהלת החיים יורגש בלב, ע"כ "לב שמח ייטיב גהה" . ואם יחוש האדם כאב באחד מאבריו, אמנם לבו טוב עליו, הרגשת העונג של החיים בכללו המורגש בלב תתגבר על כל כאב ותקל אסונו, גם תסירהו על נקלה ע"פ תהלוכות כח החיים השואפים בטבעם לרגשי עונג, ההפך מרגש כאב. אמנם כאשר הלב יכאב, הרי האסון במקום המקור העומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים, הוא רע יותר מכל מפגע כזה בענפים, כל כאב ולא כאב לב. המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה. ע"כ כל מיחוש, אם יזדמן רפיון פרטי בכח מיוחד ישוב לו האומץ ע"י התחזקות האומץ בכח השכלי המעורר לפעולה בחפץ כפים ואומץ חיל. אבל הראש כי יחוש, המוח כי בעצמו ישיגנו הרפיון מי יאמץ את החיל, שהוא בעצמו הוא המקור לההתחזקות הזאת, כל מיחוש ולא מיחוש ראש. והנה כל אלה הם במצב הפנימי של האדם, אמנם במצבו החיצוני, ע"פ סבותיו וקניניו הטובים והרעים, הנה מקור לשמחת החיים, המתמלאים ע"י האושר החיצוני בבית וכלים ויתר צרכי החיים, אמנם בתור מקור לשמחת הלב ע"י גורל החיים המאושרים בבחינת המצב החיצוני, שחוץ לגופו של אדם הוא ע"י אשה טובה. ע"כ כל רעה חיצונית פרטית תחשב, שטובת אשה טובה תוכל להתגבר עליהן להפכן לטוב ולהמעיט עצב הלב הבא על ידן. אבל כשתהי' הרעה במקור הטוב של הקנינים החיצונים, בגורל החיים עצמם, היא רעה יסודית שאין כח בפרטים אף אם יהיו טובים לעצמם להתגבר עליה, כל רעה ולא אשה רעה.


<< · עין איה על שבת · א · לא · >>