עין איה על שבת א יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פיתוח רגש הכרת הטובה ועשיית הטוב מפני שהוא טוב.

(שבת י ב): "איני והאמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחכירו אין צריך להודיעו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כדברו אתו, לא קשיא הא במלתא דעבידא לאיגלויי הא במלתא דלא עבידא לאינלויי. והא שכת דעבידא לאיגלויי, מתן שכרה לא עכידא לאיגלויי."

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהיה מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי. ולמען תת מקום לרגש זה להתרחב, צריך כל מטיב לתן מקום לכח הכרת הטובה מצד המקבל שיעשה את שלו, לא בשביל שהמטיב חפץ בהכרת הטובה כי אם בשביל הטוב הכללי היוצא ממדת הכרת הטובה, שהיא טובה עליונה ברגשי האדם והלך נפשו. כן צריך גם כן להיות דואג בעד חשק ההטבה בעצמה שיתגבר בעולם, האהבה להיטיב מצד הטוב מאהבת הטוב והחסד. על כן אם שמדת הכרת טובה יקרה ועליונה היא וראוי להרחיבה, אבל גם כן ראוי לתן מקום לרגש אהבת הטוב הטהור, בלא שום מניע אחר, שיפותח. וזה אמנם יבא בנתינת מתנה שאינו מודיע הנותן מי הוא, ושנתנה המתנה כל עיקר, שבזה אין מניע אחר כי אם אהבת הטוב. אמנם באשר רגש אהבת הטוב יוכל לתן כח רק בכל איש כפי הכרתו את מדת הטוב, על כן עליונה היא ממנה מדת הכרת הטובה, שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים ע"פ חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. על כן במקום שיש מקום לכח הכרת הטובה שתתפשט, היא קודמת מפני עליוניות תכליתה. אמנם כך היא המדה, שימצא במציאות מקום גם לכח ההטבה מאהבת הטוב לבדו, כדי להכין את הלבבות הפרטיים אל הוד המוסר הכללי היותר עליון ויותר נשגב. על כן כמלתא דעבידא לאיגלויי, שבבא עתה לא יחסר כח הכרת הטובה להתפשט על ידה, אין ראוי לדחוק את התעודה הזאת להקדימה למען תת מקום למעלה הפרטית של אהבת הטוב שתתרחב מצד אותו הכח הנמצא בנתינת המתנה מאין דעת מצד המקבל, שבזה הנותן מתענג רק מפני שהוא מטיב, ושיש מי שנהנה מטובו.

אהבת הטוב מצד שהוא טוב, הוא תופס מקום חיצוני בטובה הכללית, לעומת ההשלמה של הכרת טובה בתכלית מילואה, שהיא תזקיק את כל הלבבות לעבודת ד' מאהבה זכה וגמורה שעמה הכל נמצא לטובה. והנה בטובת התורה, שהושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול, שנתנה ע"י אדון הנביאים, נמשכה הטובה הפנימית בכח הטובה החיצונה. הטובה הפנימית תבא כשהתכלית העליונה הפנימית של התורה ומצותיה תתמלא בעולם, וזה אמנם יבא ע"י הרחבת התורה בחיצוניותה, בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, המביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות, ומראים לדעת את ערכה האלהי. כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה, יחש יש לה עם תכלית התורה ומצותיה הפנימיות שיהיו נגמרות בבא זמן התעודה המכוונת להגלות, בכלות התקופה של ילדות האדם מעשיה ותביא עמה תקופת הגדלות, כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים מכסים על ים. אמנם ההשפעה החיצונית של התורה הלא גם היא במחוגה אלהית מתוארת, וביחש של אדון הנביאים בפעולתו היא דומה לקירון עור פניו, שהוא אמנם בא לפי צורך הרושם החיצוני שצריכה היתה ההשפעה האלהית שעל ידו נהיתה לעשות על המקבלים ונהנים מזיוו. ההשפעה החיצונה תכשיר את הפרטים היטיב, כשם שהמעשים הם פרטיים לערך הדיעות הכלליות שעליהן נוסדו. על כן נאה לטובה זו שתהי' ניתנת בלא הודעת המקבל, להרשים כח אהבת הטוב בכח ההנהגה האלהית העומדת להורות לאדם דרך ד' ללכת באורחותיו. אע"פ שכח אהבת הטוב מצד עצמו אי אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כי אם כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הסובה תתן שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו, שהיא הטובה העליונה שאין לה מצרים, מכל מקום היא צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה. על כן, רבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות, ציירו חז"ל בפרק הקומץ רבה‏[1] על משה רבינו עליו השלום הלך וישב בסוף שמנה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד א"ל תלמידיו רבי מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני, נתישבה דעתו. כי התורה העידה "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", ויותר ממה שהיה אפשר להכניס בכח הגילוי החיצוני מפרטי התורה והרחבתה החיצונית ע"י המדות המופלאות ויתר דרכי הלימוד, הוכן ע"פ החכמה העליונה להרחבתה של תורה בחיצוניותה, שרק על ידי זה יבא המאור הפנימי לתעודתו, כי בזה תצא קדושתן של ישראל אל הפועל ויעשו מוכשרים אל אוצר הטוב הכללי העתיד לבא מגנזיה של תורה. אמנם כשהוציאו רבי עקיבא אל הפועל, היא מלתא דעבידא לאיגלויי, שהכל נסמך על הכללים והמגמות העקריות של כללי תורה ותכלית מצותיה. ומצד פנימיות התכלית הכללית העולה מכל הפרטים יחד, היא נסמכת להלכה למשה מסיני באמת ותמים. שעומק התכלית הכללית של תורת ד' תמימה, לא יוכל איש אחר זולתי אדון הנביאים להגיע אליו.

והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי. אמנם גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת, שהרי גם היודעים את החיים וערכם מצד צורתם בעת ההוה לא יוכלו לאמר אחרת. כי התעלות הרוחניות דרושה על כל פנים להיות ממוזגת בחיים ולוקחת חלק הגון, אם שלא יוכלו להשיג איך שתכלית החיים היא שיהיו כולם קודש, מפני שלא ידעו, שכבר קדם יוצר-כל לקדשנו ואנו קדושים בעצם. ומעלת הקדושה, שהיא רק כמוסה בנו, צריכה לצאת אל הפועל בכל תקפה ולהתפשט על כל החיים כולם, עד שיבא יום המנוחה שכולו שבת, כולו קודש. אבל שצריך האדם להקצות חלק מחייו לקדושה ולאצילות, לחמדת הטוב והכרת הכבוד האמיתי של החכמה העליונה, בדעת ד', על זה לא יסתפק כל איש ישר מעצם טבעו. אם כן גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק גם כן אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כי אם לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כי אם מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו. ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהיה אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כי אם בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים"‏[2], וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שעל זה נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

<< · עין איה על שבת · א · יח · >>