עין איה על פאה א כב

(פאה דף): "שמעתי כקול ד' אלהי הביאותיו לכית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושמחתי כו".

ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם. אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשה המצות טעמיהן והטובה הגדולה שהם מביאים לעולם, עד כדי מדה זו שימלא רגשי עז לרדוף אחריהם בעצם טבעו, כמו שטבע האיש המלא הרחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו. ע"כ תהי' ההערה האלהית משמשת לקיום המצות ביחוד השמעיות, אמנם לרגשי הלב שעמהם והשמחה בעשייתן באשר המה דברי אלהים חיים שאין ספק שמביאים רב טוב וטובים לעצמם, בזה תועיל ההערה השכלית הרבה. אבל כשיעלה אדם למדרגה עליונה ורמה, אז יושקפו לו תעודות המצות בעצם זהרם, וקול ד' הדובר אליו מרגשי לבבו יניעהו לכל מעשה המצות כולם. ובבאו למדה זו אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעם ולקיום המצות בפועל כי כבר אורו עיניו לטעם מתקם ויקרת תכליתם. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות. כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותם התעודות שלנו הם נשקפות. אבל אנו רק את תיבותיהם נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכם. למשל אם גם נאמר ונדרש בשלום העולמים בתעודת הטוב הכללי לכל האדם, אך שקר נעשה בנפשינו אם נדמה שאנו יכולים לתן בלבנו לאותו התכלית הנשגבה את כבודה וערכה האמיתית. ע"כ את הפעולות ייחש האיש המעולה לקול ד' אלהי, שמורה ג"כ על ההערה השכלית שהוא קול ד' המתהלך בין הבריאה וחודר ללב אדם ע"י נר ד' נשמת אדם. והשמחה הפנימית יעריך ע"פ משקל מצות ד', שרק לפי אותה המדה שלפני יוצר כל ב"ה שנטע בנו חיי עולם בנתינת תורתו, שלפניו גלוי' רוממות הערך שתצא מתכונת המצות, ראוי לנו לשמח בהם. ע"כ שמעתי בקול ד' אלהי יאמר על המעשה, גם היותר אלהית ומקודשת כהבאת השלמים לבית הבחירה, או התרומות בלשכות ע"פ התקנה שבבית שני (כן ביאר הגר"מ מלבים ז"ל), שהאיש המתעלה למדת אכילת מע"ש משולחן גבוה ראוי לו להכין עצמו למדת ההסתכלות הגדולה עד שתהי' צפייתו שכלית גם בדברים הנוטים אל חלק המצות השמעיות. כי רוח ד' שבתורה יחדור ללבבו להבינהו פליאות חכמה, "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי". ע"כ ההבאה לבית הבחירה, המצוה המעשית, תהי' ע"פ קול ד' אלהיו הקורא אליו ממעמקי לבבו והערתו השכלית. אמנם השמחה והשפעת השמחה מכחו גם על חוגו, תהי' בכח ההערה האלהית בכח המצוה. עשיתי ככל אשר ציותני שמחתי ושמחתי בו, לא צמצמתי שמחתי באותה המדה הקטנה של הערתי השכלית שכפי כח השגתי, כ"א כפי המדה הראוי' למצוה הנעשית ע"פ מדת המצוה העליון. "גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר" . וע"פ מדת היתרון שראוי להכיר מצד מצות מע"ש בעצמו לעומת העסק במתנות כהונה נאמר בוידוי בביכורים, שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלהיך'". ובודוי מעשר כבר יצעד אל מעלה יותר רמה, והכרת היתרון הצפון בנפשו האלהית ובעז נפש ושלות צדיקים יאמר "שמעתי בקול ד' אלהי". (חביבים ישראל שנקראו על שמו של הקב"ה שנאמר"זה יאמר לד' אני וזה יקרא בשם [אלהי] יעקב, וזה יכתב ידו לד' ובשם ישראל יכנה". כלומר אע"פ שמדת שם ישראל היא רמה מאד, מ"מ תהי' רק בערך הכינוי שאינו מודיע עדיין את כל תוכן השם ומושגו, לעומת המעלה הרמה שתתנוסס לאמר "לד' אני" ולקרא בשם (אלהי) יעקב, ולכתב ידו לד'.

<< · עין איה על פאה · א · כב · >>