עין איה על ברכות ט שנז

(ברכות סד.): "ואר"א הלוי, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה כו'".

זיו שכינה הוא התענוג מנועם ד', שהוא נמצא רק בערך אל המשיגים המקבלים. כי ההשגחה האמיתית בדעת אלהים היא נמנעת, אלא שהמושג המועט לפי ערך המקבלים הוא ג"כ די למלאות אורה ושמחת נצח כל מקום שהאור הזה מאיר שם. והנה ת"ח הגדול בקדושתו, שרמו דרכיו ועומק שכלו וטהרת רגשי לבבו, לא יוכלו להיות משוערים כלל אצל אנשים הקטנים ממנו בהרבה, כי לא יוכלו לקבל מאורו מצד גודל ערכו. במה איפוא תהי' השפעתו עליהם ראויה, שתהי' לפי מדת המקבלים כערך זיו שכינה, זה אפשר רק בשימוש מוחשי, בסעודה, שההשתתפות הפשוטה מצד האנושיות, שבזה יש שיווי עכ"פ בין גדולי חכמים וקדושי ד' לכל העם. אותה ההתחברות תפעל להיות מתקבלת אור ד' ונטיה גדולה לעבודת ד' ודרכי התורה בלב כל הקרובים והמתחברים לכחם, מה שלא תוכל כ"כ לפעול בעת ההתגלות של כח חכמתו ועצם קדושתו, שבזה יראה להם מה גבהו דרכיו מדרכיהם, ויתיאשו בנפשם לומר מי יוכל לדמות לאיש מורם אשר אין כח בכשרון נפשינו להדמות אליו. אבל השיווי מצד הגופניות יועיל הרבה להתקבל חלק רב ממדות היקרות של החכם המצויין. והרבה פועל הציור, שהרי גם הוא עם כל יתרונו הוא איש בעל חומר צריך לאכילה וצרכי הגוף, ועכ"ז עלתה בידו לבא למעלה רמה של קדושת המדות וטהרת הלב והמעשים, נעשה כן אף אנו לערכנו. ה"ז דומה להנאת זיו השכינה שהיא לפי ערך המקבלים.

<< · עין איה על ברכות · ט · שנז · >>