עין איה על ברכות ט שלד

<< · עין איה על ברכות · ט · שלד · >>

(ברכות סג:): "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים ק"ו מה ארון ד' שלא הי' מרוחק אלא י"כ מיל אמרה תורה והי' כל מכקש ד' יצא אל אוה"מ, ת"ח שהולכים מעיר לעיר כו'".

כדי להעיר את הקדושה הצפונה בנפשות ישראל, אחרי שכסה עליהם אבק עון העגל, היתה התרופה ההרחקה של אהל מועד מן המחנה, כדי שתצא אל הפועל התשוקה הפנימית לאור ד' הצפונה בלבן של ישראל ע"י השתדלות ההליכה בצמאון. ומזה נראה מה רב הוא כח הגילוי של התשוקה לדברי תורה המתגלה בפועל ע"י הנדידה והגלות לשתות בצמא את דבריה. כי התשוקה נובעת מעומק לב המרגיש את נועם התורה, מה שהוא יותר נשגב מכל יקר שיוכל להתכנס בפה ולשון. כי תשוקת הנפש ואהבת הנשמה העורגת לדברי אלהים חיים אין להכניסה במושג של ביטוי שפתים. ע"כ אין ערוך לגודל מעלת עצם הטורח של ההליכה מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, המורה על חמדת הנפש הפנימית לאהבת ד' ודבר קדשו. כי מצד עצם מצות התורה מתגלה בכל ענין ודיבור של עסק בתורה רק פרט אחד מיוחד בענינו, והאהבה נובעת מרחיפת הנשמה המשכלת על הוד כללה של תורה ואור חמדתה מצד אלהיותה וכללותה, שהיא אור עולם באוצר חיים.

<< · עין איה על ברכות · ט · שלד · >>