עין איה על ברכות ט שה

(ברכות נח.): "והגבורה זו יציאת מצרים וכה"א ויראו ישראל את היד הגדולה".

לעומת הגדולה שהיא ההצטיירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות של הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפ"ע מוצא מקום בערכו המיוחד. ורק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע, וזאת הגבורה היא המניעה להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, למען יוכל כל עם למצא ערכו הפרטי ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. וזאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, שהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד מושגח במספר ומנין לפרטיו, למען יהי' למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו. וכדי להצטרף יחד ג"כ לעבודת הכלל כולו כל ברואי בצלם אלהים, בהבנה כזאת יראה יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולם פועלות כ"א מהנה לשימושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים באין הכרה של השתלמות רחבה כ"א בפ"ע כ"א מצורפים היו אל תכלית הכלל, הי' אמנם גדולה, אבל לא גבורה כ"א חלישות חלילה נראה בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אבל כאשר נתגלה במין האנושי, התגלות יקרת הפרטית ע"י חילוק עם מעם, והוקרה פרטית לכל אחד בפ"ע, כל נפש אחת מישראל כעולם מלאי, הוכר יד ד' וגבורתו.

<< · עין איה על ברכות · ט · שה · >>