עין איה על ברכות ט רנה

(ברכות סב:): "קרנא קריא ברומי, בר מזכין תאני תאני דאבוך זבין".

כשם שראוי לחוש על חוש החפץ הפנימי מפני שלא לחנם הוקבעו מאת ד', אשר נתן לנו את הנפש הזאת. כן עוד יותר ראוי לשום אל לב את יחש רכושו השכלי והמוסרי הפרטי אל הדברים השוררים בכלל העולם הכללי כי לפעמים תזדמן סערה חיצונית והתעוררות כללית בעם בכללו, שאז צריך להוציא אל הפועל ולהשתמש בכשרונות צפונים, אשר בלא עת חפץ [] הכללית ההיא אין להם שימוש, ראוי אז לכל בעל כשרון לחפש בכחותיו, בין אותם שהם עצמיות לו בין אותם שבאו לידו מפני הגזע וקדושת הורים, אם רק קרנא קריא ברומי, אם באה התעוררות כללית לכלל תביעה של כשרונות הפרטים להשתמש בהם, הוצא אל הפועל והועיל לבני עמך, ואשר את דרכי דורך ע"פ הכשרונות הראויים להשתמש בהם לעומת ההתעוררות הכללית החיצונה. כי כשם שיוצא רוח האדם בקרבו ית' תכן את כל התביעות הפרטיות להתעוררות הכחות הנפשיים והגופניים לאושר הגוף והנפש הפרטית, כן יסד ית' שמו ג"כ בכלל העולם יחש נאמן מן הכלל אל הפרטים. והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז. וראוי להשקיף על הכשרון הפרטי, אף אותו הבא בסיוע של נחלת אבות, כעל תאנים שנוחים להתקלקל בעבור זמנם, ולא יוכל להפיק מהם התועלת הרצויה, כי ד' עשה את האדם ואת העולם בחוברת, משולבה, שיהי' הקשר אמיץ ונאמן בין הפרט אל הכלל, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות".

<< · עין איה על ברכות · ט · רנה · >>