עין איה על ברכות ט קה

(ברכות נו.): "אמר איקום ואיגלי דאמר מר גלות מכפרת עון".

כל העונות עיקר עונשם היא מפני שהאדם אינו פרטי כ"א משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום. כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו. ע"כ הגלות, שבו מראה האדם שהוא מכיר עותתו בהפסדו אל הכלל, ע"כ הוא מתרחק מכללו וקיבוצו והולך לנוד כערך איש פרטי בודד שאין לו יחש וצירוף אל הכלל, היא מכפרת עון. כי בתור יחיד שאינו מזיק אל הכלל המחילה מצויה באופן יותר נקל, וכיון שבא האדם לידי הכרה זו של ההפסד המגיע אל הכלל מפרצת הפרט, כבר הוא קרוב לתשובה ומוכשר אל המחילה, אחרי שמרשים הרעיון בנפשו ע"י הנדודים וההעתקה מכללו האהוב והרגיל שלו. וביחוד מתאמת מחילת העון דגלות להרע הבא מקללת חכם, שעיקר הוייתה הוא מצד הכללות, מצורך הכלל אל הדרכת החכמים, ע"כ הכרח הוא שיהיו דבריהם יקרים ועושים רושם. ע"כ בהיות האדם מכיר חטאו, ועושה את עצמו לחובתו לאיש פרטי בודד ונודד, אז המחילה קלה. כי על ערך הפרט הדברים אמורים "אם חטאתי מה אפעל לך"ו, ויסודי העונשים מתרכזים באמצעות הענינים הכוללים, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא .

<< · עין איה על ברכות · ט · קה · >>