עין איה על ברכות ט לז

(ברכות נה.): "ואר"ח חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא".

האגרת השלוחה היא אות על חפץ משלח המכתב והיא ג"כ סבה שיעשה חפצו. והנה החפץ ודאי לא ישתנה ע"י העדר קריאת המכתב, אלא שאם יקרא המכתב יהי' הוא הסבה להגעת החפץ, ואם לא יקרא יוסיף בעל החפץ לעסוק בהגעת החפץ ע"י סבות אחרות. כן החלומות כיון שהם חק קבוע בטבע הנפש א"א שלא תהי' להם תעודה. אחת מתעודתם, אמנם היא להיות סבות ומניעים פנימיים להכשיר את נפש האדם אל העתיד לבא עליו. ובזה הוא דומה לכל כוחות הטבע שהם משמשים לצרכי האדם, בין לבנות בין להרס, רק כשיחובר עמהם עבודת השכל האנושי. כן ההוצאה מן הכח אל הפועל את הסתגלות הנפש למצב העתיד לבא עליו ע"י החלום, הוא שייך אל חכמת הפתרונים, שהיא צריכה להיות בנויה בודאי על יסודי חכמת הנפש וכוחותיה ואיכות הכח המדמה וקשורו אל כלל המציאות. ע"כ בהפשר החלום ע"פ פתרונו הראוי לו, אז תצא אל הפועל הכשר הנפש למצבה בעתיד ע"י סבת החלום בעצמו שיסייע לזה. מה שא"כ כשלא יפתר, לא יהי' עוד החלום הסבה המניעה את הנפש אל מצב העתיד. ובאין ספק שכמו שהחפץ של הכותב לא ישתנה באי קריאת המכתב, כן לא ישתנה חפץ העליון והדברים שכבר ראויים הם לאדם לבא עליו ע"י מניעת הפתרון. אלא שההנהגה האלהית הכללית תבא למבוקשה ע"י סבות אחרות חיצוניות ופנימיות, ועכ"פ יקראו הפותרים הגורמים אל המצב העתיד של החלום, באשר הם הניעו את הסבה, אף שמבלעדם הי' הדבר נעשה ע"י סבות אחרות. דומה דבר זה למה שאמרו חז"לי ע"פ "כי יפול הנופל ממנו" , ראוי הוא לפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.

<< · עין איה על ברכות · ט · לז · >>