עין איה על ברכות ז נ

<< · עין איה על ברכות · ז · נ · >>

(ברכות נא.): "אריב"ל שלשה דברים סח לי מלאך המות, אל תטול חלוקך שחרית כו', ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו, ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שאני מרקד ובא לפניהם וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל".

ממציאות המות הנמצא בעולם בעקב החטא, ילמד החכם דעת את החיים ואת הטוב. אמנם צריך שתובן תכונת המות כמו שהיא לאמתתה לא בהבנה משובשת של השכל הגס. והנה באמת לא הי' ראוי שיחריד המות כ"כ את החיים כמו שהוא מחרידם באמת, כי איך אפשר שמציאות טבעי הכולל את כל החי יהי' רע ומחריד. והרי אנו מוצאים את כל מעשה האלהים שהם טובים ונוחים, סיבות מרגיזות ומחרידות יזדמנו רק לעתים רחוקות. אבל הדבר הכולל את כל המציאות הוא תמיד טוב ויפה, וצריך שיהי' ציורו ג"כ מתקבל על כל לב בהתקבלות נוחה טבעית. אמנם לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש לסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינם ראויים לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'י. ערבוב הציורים הטבעים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות. ע"כ סח לו אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבוש, ואז תבין אחרת את מושג החיים והמות. ובהשקיפך עליו ע"י השקפה של מדות הגונות, המודיעות את האדם את ערכו באמת לבל יחפוץ יותר מחוקו, שזה ירשם ע"י מניעה זאת כמש"כ לעיל. אז יצייר את המות באופן ראוי לטבעו, וינהל את החיים ג"כ בסדר טבעי באופן שיהי' מותו מות טבעי, ויבא בכלח אלי קבר זקן ושבע. אמנם מציאות המות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור להיכולת האלהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת. ובאשר באה רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום חלד ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה. והנה נמצאים פרטים מבני אדם שכבר זככו דיעותיהם ומדותיהם עד שהם ראויים למדת תחיית המתים, ושעל כן מנה רשב"י במאמר הברייתא של מעלות החסידות ג"כ את תחיית המתים לשם מעלה נשגבת קנויה בבחירה והדרגה של קנין שלימות. אמנם לפועל "מי גבר יחי' ולא יראה מות" , וגם היחידים המתעלים עד שאין המות נחוץ להם מצד עצמם, יחושו בו תועלת מצד מה שפעל עליהם היות כוחותיהם לקוחים מהורים בלתי נשלמים, שלא תגיע ידי בחירתם לשכללם כולם. ע"כ הננו למדים מזה כמה גדולה היא ההקפדה להשקיף על כל דבר שלוקח האדם ממנו להשלמתו, בין בהרגל, בין בדיעות, בין במדות, לא רק על עצם הדבר כ"א ג"כ על מקורו ופועלו. שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו. ע"כ ראוי להחשיב בהנהגתו רושם הלימוד של הפעולה המביאה לזאת, והוא שלא יטול ידיו ממי שלא נטל ידיו, שירשום לעצמו שיהי' ג"כ הכח המטהרו בא מכח טהור במקורו, ויהי' זה לקו בכל הליכותיו, החומריות והמוסריות. וזאת ג"כ למדנו משיחתו של מה"מ ותכונתו בפעלו.

<< · עין איה על ברכות · ז · נ · >>