עין איה על ברכות ז לו

<< · עין איה על ברכות · ז · לו · >>

(ברכות מח:): "רמ"א, מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, ת"ל אשר נתן לך ד' אלהיך, דיינך בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדת פורעניות".

ההכרה השלמה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו הוא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הם מתדמים לרעות אינם נראים כ"א לפי קוצר הקפתינו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הם טובות גמורות תתגלנה לעתיד בכל הדרם. אמנם לפי דיעות הפילוסופים הטוענים בהכרח הכח החומרי, שאין יכול לקבל טובות מבלי רעות, אם שניקו מהרעות את כבוד הבורא יתעלה לפי דעתם, אבל הלא אין שייך לברך על הרעות. אבל לפי הדעה הנכונה התוריית, שכל אשר חפץ ד' עשה, אנו יודעים שכל הרעות הם מיועדים ממש לטוב ואין כאן דבר של הכרח כ"א משפט צדק כפי החכמה האלהית, וכיון שנתן לך ד' אלהיך, דיינך. תואר הדיינות אינו בא מצד דבר שבא בהכרח והעדר יחש יכולת, כ"א מצד ההנהגה הבאה מצד משפט היושר והחכמה, והיא עצמה היא הטובה השלמה, וכיון שהוא טובה עליונה ודאי ראוי לברך עלי' כשם שהוא מברך על הטובה הגלוי'. והערה זאת נסמכת יפה לברכת המזון, שהרי אם באנו לדקדק עצם הכרח המזון הוא רעה, שבאה לאדם מחבור החומר וצרכו למזון. מ"מ כיון שידענו ברור שכה גזר השם יתברך הטוב והמטיב א"כ ודאי יסוד הדבר בכלליו ופרטיו הוא הכל לטובה. ומזה אנו למדין לכל הרעות המתדמות לנו בצביון ותואר רעות, שהם טובות גמורות, שהם עצות מרחוק מפלא יועץ לתכלית הטובה שראוי לברך עליהם בנפש חפצה.

<< · עין איה על ברכות · ז · לו · >>