עין איה על ברכות ו מא

<< · עין איה על ברכות · ו · מא · >>

(ברכות מב.): "אר"ח ב"א אמר רב, שלש תכיפות הם, תיכף לגאולה תפילה, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנט"י ברכה, אמר אביי אף אנו נאמר תיכף לת"ח ברכה כו'".

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות:

תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיות ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה.

תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית אינה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שסומך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרת ומרושמת מההודאה על הגאולה שעברה, פועלת להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה.

תיכף לנט"י ברכה, נט"י מורה על התקדשות האדם והתרחקו מתאות החושים, בהיותם מובילים את האדם לצאת מדרך הישרה, ואז יקבל תועלת של כל ברכה שיסודה הכרת טובה להשי"ת המטיב, כדי שנכיר שאין לנו במה להכיר הטובה כ"א בלכתנו בדרכיו הישרים, להתרחק מהמעשים החומרים השפלים ולמושכם אל הקדושה והרוממות.

ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא ייפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שמביאין קרבן ואינם יודעים אם על הרעה הם מביאים אם על הטובה הם מביאים". והתפילה בלא גאולה, תרבה רק אהבת עצמו יותר מדאי, כשישים מגמתו רק לשם צרכיו היחידים. וכן הברכה בלא ההערה של התעלות המעשים, תוכל לעשותו נבל ברשות התורה כדברי הרמב"ן, שימשך אחרי ההנאות המורגשות יותר מהמדה, ["וישמן..."]שהוא מברך את ד' ע"ז ומזה יבא לפחיתות גדולה, ע"כ ההכשר האמיתי הוא הנט"י, המורה שצריך לקדש עצמו מהשפלות של ההמשך היתר לצד החושים, וע"כ אמרו חז"ל, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ומתבאר בעה"י במקומו. כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגלליך", ואיבעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח. ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח הוא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי'.

<< · עין איה על ברכות · ו · מא · >>