עין איה על ברכות ה צח

<< · עין איה על ברכות · ה · צח · >>

(ברכות לג.): "א"ל אין, במלתיה מיהא גדולה היא, כדעולא דאמר עולא שתי נקמות הללו למה, אחת לטובה ואחת לפורענות, לטובה שנאמר הופיע מהר פארן, לפורענות דכתיב אל נקמות הופיע".

השיב שאין הדבר כמחשבת המקשה, שאבדן הרשעים אינה שלימות מצד עצמה כ"א מהיותה מוכרחת לתקנת הצדיקים, שאין הדבר כן, כ"א איבודן של רשעים הוא שלימות בהנהגה מצד היושר האלקי. נמצא שמדת הנקמה גדולה היא באמת במקום הנחתה הראויה, וכחה כפול, שהיא שלימות מצד עצמה בהיות היושר האלהי נעשה להנקם מהראויים להנקם בהם. ועוד שמכשרת את הצדק האנושי ונותנת מקום לצדיקים להבנות מחורבנן של הרשעים "וחרבות מחים גרים יאכלוי". ע"כ הם שתי נקמות, אחת לטובה לתכלית הטובה וההנאה של הראויים למדה הטובה שבא מהפורענות של הרשעים, כענין "הופיע מהר פארן" שמפארן הופיע ממונם לישראל, והוא משל על כל טובה נמשכת להולכי בדרך טובים מחורבנן של רשעים מוחלטים. ואחת לפורענות שנאמר "אל נקמות הופיע", שהוא דבר של שלימות מצד עצמו, להנקם מהרשעים שהם ראויים לכך במשפט צדק של שופט העליון ב"ה. וכיון שיש בה כפלים בשלימות, היא באמת מדה גדולה ראויה להנתן בין שתי אותיות.

<< · עין איה על ברכות · ה · צח · >>