עין איה על ברכות ד נז
<< · עין איה על ברכות · ד · נז
(ברכות ל:): "וכמה ישהה בין תפלה לתפלה. ר"ה ור"ח, ח"א כדי שתתחונן דעתו עליו, וח"א כדי שתתחולל דעתו עליו".
התחלת ההכנה לתפלה היא שתהיה דעתו צלולה כ"כ באופן שיוכל לשפוך שיחו לצרכי עצמו להושע בחסדי ד'. והמדה האמיתית היא שיתרומם כ"כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיות כ"א לצרכי הכלל, וע"י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט, אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א"א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע"כ ח"א כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד'", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאוד, וצרת הרבים מסעירים מאוד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע על לבבה כ"א ברגש חזק מאוד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".
ובשכבר הימים ביארתי ב"ה, שההשגה הרוממה שבאה לגדולי הערך הקרובים אל ד' בתפילה, תבוא כערך כל השגה אלהית, להתבונן במה שהורשה ולהמנע מלהלך בגדולות במה שהוא מופלא משכל האדם. ושתי הידיעות הנה שלימות לאדם, אלא שהצד הראשון הוא המחייב והצד השני הוא שולל. פועל[ת] תחונן יבוא מגזירת חן, ומציאת החן תורה על השגת איזה דבר בגדר חיובי. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך". החילוי יצייר הרעידה וההגבלה לעמוד בתחום השגתו שלא להרוס יותר, "ואסלדה בחילה". וקרוב להוראת "חלל", על המקום הריק המשולל ממציאות. ע"כ אמר מר שיוכל להתבונן במה שהורשה. ומר אמר שיוכל להגביל שלא להרוס במה שלא הורשה. ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבוא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפילת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה "ואתחנן על ד'", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו".