עין איה על ברכות ב סב

(ברכות יז.): "תכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים".

התשובה היא שלימות מצד עצמה, שהרי נברא האדם חסר ומשתלם הוא ברצון קונו והוא יותר מועיל מאילו נברא שלם. א"כ יש אופן שתיקון של עיוות הוא עולה בדרך יותר נעלה מאילו לא הי' עיוות כלל. וכ"ה בחוה"ל שיש לפעמים שב גדול מצדיק גמור. וזה ניתן להאמר אפי' למ"ד צדיקים גמורים עדיפי מבע"ת, מ"מ יש שלימות מיוחדת שזה השלימות התשובה דוקא משלימתו. אלא שהדבר שקול אם אותה השלימות שיש לצדיק גמור, אינה מכריעה ג"כ את השלימות של התשובה. אבל אמתת המצא שלימות כזו הוא נמנע, מאחר שחק התשובה נברא בעולם לשלימות. והנה מה שמוביל את האדם אל שלימותו הוא אמונה וגם חכמה. אמנם ההבדל שביניהם, שהשלימות שאפשר לה להאמונה להגיעו אליה מבלי חכמה, היא שאפשר להיות צדיק גמור, דהיינו שלא ישגה בזה כלל, שהרי תיכף משהתחילה בו קצת דעת הוא ראוי לקבל שלימות האמונה, ותהיינה ג"כ תוצאות האמונה עומדות להועיל, גם טרם התחזקו כוחותיו לפעול מעשים טובים, יוכל עם כ"ז לחשוב מחשבות טהורות, המביאות לו יראת ד' וטוב לב, יוכל מקטנותו מעת הריחו באמונה ע"פ חינוך הורים יראי ד'. אמנם השלימות שאלי' צריך חכמה, והכרת האמונה מבלי הכרה עצמית פנימית מצד החכמה לא תביא אלי', הלא החכמה תבא לאדם רק אחר לימוד, גם אחרי שגיאה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם. נמצא שלעולם תבא החכמה לתקן איזה מעוות הקודם. ועוד שהחכמה תבא באדם בהיותו כבר איש מעשה, מוכן למעשים טובים ולא יסתפק במחשבות טובות לבד. א"כ תכלית האמונה יהי' ג"כ להיות צדיק מעקרו לפי הערך שתזקיקהו אמונתו לזה, ושיחזיק במחשבות טובות ואמתיות בהנצלו מדעות כוזבות ורעות. אבל תכלית חכמה, היא תשובה של תיקון עיוות שקדם לו קודם שעמד על החכמה, ומעשים טובים, שלברר המעשים הטובים צריך ג"כ חכמה עצמית.

<< · עין איה על ברכות · ב · סב · >>