עין איה על ברכות א קנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על ברכות · א · קנט · >>

(ברכות יא א): "ומעשה ברי"ש ור"א בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, הי' רי"ש מוטה וראב"ע זקוף. כשהגיע זמן ק"ש היטה ר"א וזקף רבי ישמעאל, א"ל כו', למה"ד לאדם שאמרו לו זקנך מגודל, א"ל יהי' כנגד המשחיתים כו'".

המשל הורה, שאחד שיש לו זקן נאה אפשר להמשך זה במקרה בלא כונה מצדו להתקשט בזקנו. אבל כיון שא"ל זקנך מגודל, פי' ולא גדול מאיליו כ"א מגודל ע"י שמירה נכונה להתקשט או לאיזה תכלית. מיד אמר שיהי' כנגד המשחיתים, להורות שמה שאין כל קפידא אם יעשה בלא כונה, יש קפידא אם ייחסוהו לכונה, כן ההטי' בלא כונה לא היית מקפיד ע"ז. ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזה קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.

<< · עין איה על ברכות · א · קנט · >>