עין איה על ברכות א סא

(ברכות ו:): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות כו' ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות".

משמע מי שאינו נהנה אינו נתפס באיסור, אולי מפני שכל שאינו סעודה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון בת ת"ח לע"ה, ועל כיו"ב אין עליו ג"כ חובת השמחה. ויחס ה' קולות, נראה דבאמת הלא כיון שנמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא, לשמחה מה זו עושה וקינה מבעי לי', אלא שבאמת אין הדברים כמשמעם כד' תוס' דצדיק אשריו ואשרי דורו, ובאמת י"ל שחקרו על האדם מצד תעודתו הגשמית מבלעדי שלמות התורה. אע"ג דשאר בע"ח מציאותם מצד עצמם טוב להם מהעדרם, אבל האדם זולת השלמות הרוחני שבו, נח לו שלא נברא. אך כיון שנברא לעמל פה, היא המשלמת אותו. ע"כ מי שנהנה מסעודת חתן, וחושב שבההנאות המורגשות יתכן תכלית שלמות האדם, עובר בחמשה קולות. כי באמת מילוי התאוות המורגשות אין בהם מקום לשמחה כ"א להנאה לשעתה. אבל השמחה נאותה רק לדברים הנצחיים הרוחניים, כהשגת החכמה והצדק. ע"כ מי שנהנה ואינו משמחו, מורה על שפלות ערך האדם, כאילו הי' התכלית רק ההנאה הקרובה ולא השמחה הנצחית התכליתית, והיא באה ע"י עמל פה שיש בחמשה מוצאות הדיבור. ע"כ נרמזים חמשה קולות בשמחת חתן, שסיומם ותכליתם הוא "קול אומרים הודו את ד'", שתכלית הכל יראה שישמח ד' במעשיו, בהשיגם האמתיות ע"י התורה. ע"כ בשמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שרק בהיות התורה מגמתו, וקיומה שבא ע"י התרבות בנ"א חפצו, אז נכון לשמח באמת בשמחת חתן.

<< · עין איה על ברכות · א · סא · >>