עיגולי השמחה של דסי 8
נשמה טובה שלי!
הרבה מאוד אנשים עזרו לי להתקרב אליך.
אחד האנשים שתרמו תרומה משמעותית ליכולת שלי להתקרב אליך היתה אישה.
בתיה, תלמידה של רבי נחמן.
איך היא תרמה לי בתיה?
מה אנחנו יודעים עליה, על בתיה?
כמעט שום דבר, ובכל זאת, הרבה מאוד.
אני מרגיש שבתיה היא בן אדם, שכל הזמן, רק חושבת איך לעשות טוב.
איך להרבות טוב.
.
בתיה, היא בן אדם אוהב, שופעת אהבה.
בתיה אוהבת את האנושות כולה, כמו שאמא אוהבת.
בתיה נורא כואבת.
בתיה כואבת לראות איך אנושות חולה אנושות.
מיום שבתיה עמדה על דעתה, יש שאלה אחת שלא נותנת לה מנוח.
איך אפשר לעזור לאנושות המתייסרת?
כשהרודן הגרמני, איים להשתלט על העולם, התגייסה בתיה לצבא הבריטי, להלחם נגד הרוע.
אחרי המלחמה, נדמה היה לבתיה, שהדרך להציל את האנושות המתייסרת , היא בעזרת תורת הקומוניזם.
תורה המבטיחה שוויון לכל בני האדם.
תורה המבטיחה שלום לכל בני האדם.
בתיה התגייסה לתנועת השלום העולמי, לתרום מכוחותיה, לעזור לאנושות המתייסרת.
יחד עם זה, הקימה בתיה, עם חנה מרון, יוסי ידין, יוסף מילוא ועוד חברים, את
התיאטרון הקאמרי, מתוך אמונה, שדרך אמנות תאטרון אפשר לתקן נפשות.
עד שהגיעה לפריז, שם היא פגשה את הרב ליאון אשכנזי, שעורר בה את החשק ללמוד את תורת ישראל.
תוך כדי הלימוד, גילתה בתיה את רבי נחמן מברסלב והיתה לו תלמידה.
נשמה טובה שלי!
איך עזרה לנו בתיה?
בואי נפתח את הספר "האם יש סיכוי לאהבה?".
הלא הספר הזה כולו, וכל הספרים האחרים שבאו אחריו, הוא נסיון, כמעט נואש, לענות על שאלות שבתיה הציגה לי.
במשך הרבה שנים הייתי אחד המעריצים הנלהבים של בתיה.
כל כך אהבתי אותה, עד שהייתי נוסע מאות קילומטרים, כדי לזכות ולראות אותה משחקת על הבמה.
היום אני מחייך אל הנער המתמכר שהייתי. היום אני יודע שההתמכרות הזאת, כמו כל התמכרות, היא סוג של עבודת אלילים.
כי מה זה בעצם עבודת אלילים? עבודת אלילים, זה לייחס כח מוגדל לכוח מוגבל.
עוד פעם אני רוצה להגיד את זה לעצמי, נשמה טובה שלי!
עבודת אלילים, זה לייחס כח מוגדל לכח מוגבל.
למה אני רואה בהבנה הזאת דבר כל כך חשוב?
לא סתם חשוב.
אני רואה בהבנה הזאת של עבודת אלילים, בלימוד הזה של עבודת אלילים ובשינון הבלתי פוסק, בכל יום, בכל שעה, ובכל רגע של הלימוד הזה, את השורש של כל התיקונים שבעולם.
אני רואה בלימוד הזה של עבודת האלילים, את היכולת של כל אחד מאיתנו להכריע את הכף לחיים, במאבק המתנהל בעולם ובתוך כל אחד מאיתנו בין חיים למוות.
פשוט לקיים את צו הבורא:"ובחרת בחיים!", במלוא המשמעות.
להרגיש שהחיוניות זורמת בעורקים, מחממת, מתסיסה, מרגיעה, מעוררת מענגת, תענוג גן עדן.
גן עדן עלי אדמות.
מי שגירש אותנו מגן עדן משתוקק לראות, איך אנחנו שבים אל גן העדן.
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.
לא כתוב:"עדנך".
כתוב:"עדניך".
לכל אחד מאיתנו גן עדן ייחודי משלו. למה אדם הראשון הפנה עורף אל האל ופנה אל האליל?
למה אדם הראשון התפתה לייחס כח מו8גדל לחווה אשתו, הכח המוגבל?
ילד אחד בכה בחושך.
ניגש אליו אבא שלו ושאל אותו:"למה אתה בוכה?"
ענה הילד:"אני מפחד!"
אמר לו אבא שלו:"אל תפחד! אלוהים שומר עליך!"
ענה לו הילד:"אני רוצה שומר שיודע לחבק!"
זה בדיוק מה שרצה אדם הראשון.
וזה בדיוק מה שכל אחד מאיתנו מתפתה לרצות, מתוך אשליה, שבן אדם מסוגל לחבק חזק יותר מאשר האל.
לייחס כח מוגדל לכח מוגבל.
כמה אלפי פעמים זה קרה לי.
אלפי?
אין ספור פעמים.
כבר נגמלתי?
לא ממש. אבל הרבה מאוד.
למה אנחנו כל כך נסחפים אל הפיתוי הזה של עבודת אלילים?
כשאני מרגיש שאני לא שווה שום דבר. אני מרגיש, שאם אני לא אמצא לי איזה אליל להישען עליו, לא חשוב איזה, העיקר שאני ארגיש שהוא גדול וחזק ומסוגל לחבק,
אני לא אוכל להחזיק מעמד עלי אדמות. אני זקוק לאליל, לשאוב ממנו מעט עוצמה, אשליה של עוצמה.
להשלות את עצמי, שהעוצמה המדומה של האליל, מקרינה עלי ומעניקה לי עוצמה משלי.
ופתאום אני מוצא את עצמי ליד אליל נעורי.
לא היא על הבמה ואני בחושך בין הקהל.
אלא, היא על ידי.
פתאום אני שומע שהאליל הזה שלי, מדברת אלי.
לא רק מדברת, אלא גם, שואלת שאלות.
כאילו מבקשת הדרכה, מבקשת עזרה.
ממי?
ממני, האיש שלא שווה כלום.
ואני מרגיש, שבתוכי מתחוללת סערה מוזרה.
תערובת של שמחה עם מבוכה.