עיגולי השמחה של דסי 4

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עיגולי השמחה של דסי · 4 · >>

(עמ' 12-22)

אסתי יקרה מאד!
אני יושב וחושב על כל השאלות שלך, ומרגיש שאני מתקשה לענות עליהן איזו תשובה משמעותית ומספקת.
גלים גלים של עייפות תוקפים אותי, לוחשים לי: "הרי כבר כתבת הכל. והרי אנשים קוראים ומתקשים לממש את הדברים, כמו שגם אתה בעצמך התקשית לממש אותם. וגם אסתי כבר קראה את הכל וכבר אמרה לך שהכל טוב ויפה בתיאוריה, אבל למעשה אין אפשרות לממש את הדברים היפים".
אחר כך אני אומר לעצמי, שהכתיבה תורמת לי עצמי תרומה משמעותית להתחזקות בתהליך הגמילה שלי מעצבות. והמחשבה הזאת מדרבנת וממריצה אותי להמשיך לזרוע מילים אל תוך המציאות.
ואת מספרת לי שאת רואה דמיון בינך ובין דסי.
ואת שואלת ברעדה, האם גם את חשופה לסרטן?
ואת שואלת, מה אפשר לעשות כדי למנוע את הופעת המחלה הממארת הזאת?
ואת רוצה לדעת, איך זה בדיוק קרה שקיבלתי סרטן?
דבר ראשון, נראה לי חשוב להבהיר, שלא קיבלתי סרטן, אלא, גידלתי סרטן.
המדענים יודעים היום, שאצל כל אדם מצויים תאים ממאירים. אני קורא לתאים האלה: תאים של עצבות. בשפה של דסי, הייתי קורא להם: "עיגולי עצבות".
המדענים יודעים היום, שאצל כל אדם מצויים תאים מאירים. אני קורא לתאים האלה: תאים של שמחה. בשפה של דסי, הייתי קורא להם: "עיגולי השמחה".
המדענים יודעים היום, שאצל כל אדם מתנהל משחק כוחות. מי ימשול? עיגולי עצבות או עיגולי שמחה?
המדענים יודעים היום, שכל אחד משני הכוחות האלה, נמצא תמיד באחד משני מצבים: או גדילה, או קמילה.
המדענים אינם יודעים היום, מה הם התנאים האידיאליים לגידול גידול ממאיר.
זה לא מדוייק מה שאמרתי. יש היום מספר הולך וגדל של מדענים, היודעים היטב היטב, מה הם התנאים האידיאליים לגידול גידול ממאיר. אלא, שעולם המדע בכללו, עדיין מתקשה להתמודד עם השאלה. עולם המדע בכללו, עדיין משקיע מיליארדים של דולרים בחיפוש התשובה בכיוון הלא נכון.
אם את תהיי מוכנה לעבור איתי יחד על המכתב של אירית רושין, את תוכלי להבחין בתשובה על השאלה הראשונה שלך.
את כותבת לי, שהמכתב של אירית נמצא מול העיניים שלך, ומספר לך בדיוק מי את ואיך את מרגישה.
המכתב הזה של אירית נמצא גם מול העיניים שלי, ומספר לי בדיוק מי אני ואיך אני מרגיש.
לא היום!
ברוך השם, מאז עברתי תהליך גמילה.
גמילה מקמילה, גמילה מעצבות.
אירית קוראת למכתב שלה בשם "זרע". זה נהדר השם הזה!
זה מזכיר לי שוב ושוב, שבתוך המציאות אין אפשרות לחולל מהפכות מרנינות במהירות. הכל לאט לאט.
יש אפשרות לזרוע זרעים בתוך המציאות.
יש אפשרות להשתדל להעניק לזרעים האלה את התנאים הכי אידיאליים האפשריים.
חלק מאד חיוני של התנאים האידיאליים זה להתפלל ללא הרף, ולהקרין הקרנה של אהבה.
בואי נקשיב לאמא אירית.


שלום ילדים!
אני פונה אליכם, כשכולי התנצלות ובושה.
אני בושה, מפני שאני כל-כך חלשה, ואין בכוחי לקום ולומר "די!".
אני בושה, מפני שאתם הינכם קטנים ממני וחלשים, ולמרות זאת, אני מחייבת אתכם, יום יום, להתמודד עם מערכת, אשר לי עצמי, אין את היכולת להתמודד איתה.
אני מתנצלת בפניכם, על שאני שולחת אתכם לבית ספר, למרות שידוע לי שרע לכם, משעמם לכם, ואתם ניזוקים ונפגעים שם כל הזמן.
אני מתנצלת בפניכם, כי אני יודעת, שכאשר תעזבו את בית הספר, ובידכם תעודת הבגרות, אתם תרגישו קטנים, מובסים, חסרי ביטחון, חסרי כיוון, חסרי יכולת התמודדות. שנים יחלפו, עד שתתגברו על הטראומה, הבלבול והאימפונטציה שרכשתם יחד עם התעודה.
אני יודעת שאתם עוד תבכו הרבה על כל מה שאבד לכם:
על אובדנן של תחושות ההנאה האמיתית שבלימוד.
על אובדנן של חדוות היצירה, של הסקרנות הטבעית הראשונית.
על אובדנה של שמחת החיים שהפכה לייאוש.
על אובדן טעמה של החרות, האמונה והיכולת לאהוב.
ייקח לכם הרבה זמן להבין, שהייתם ילדים נבונים ופקוחי עיניים, והפכתם להיות בוגרים שאינם יודעים מי הם ומה הם רוצים.
עוד תגלו, שרק אכזבה עם שקר הם מנת חלקכם.
עוד תגלו, כי כל אותם בוגרים מתנשאים, שטענו בפניכם שהם רוצים להעניק לכם דעת, בעצם הכשילו אתכם וחסמו את דרככם אל הידיעה האמיתית. בוגרים, אשר שיכנעו אתכם, כי עובדות הסטוריות, נוסחאות מתמטיות, נתונים ותאריכים, הם חינוך.
יום אחד תגלו, שאין לכם יותר כל קשר עם עצמכם ועם גופכם.
יום אחד תגלו, שאינכם יודעים לנשום נכון, לעמוד נכון ולהשתמש בחושים שלכם, להקשיב, להביע, וליצור קשר עם אנשים אחרים (בלי חשד כלפיהם, שגם הם רוצים לגזול מכם את מה שיקר לכם).
ואני שואלת את עצמי:
"האם אי פעם אסלח לעצמי?"
"האם אי פעם אסלח לעצמי, שכפיתי עליכם ללכת בדרך שאיני מאמינה בה כלל, ודרשתי מכם לשלם תשלום אדיר תמורת דבר כל-כך חסר ערך?"
אמא.


אסתי יקרה מאד!
האמא הזאת היא לא אמא נורמלית.
כל אמא נורמלית יודעת, שלטובת הילד שלה בעתיד, הוא חייב לעבור את המסלול של מערכת החינוך, שהרי מערכת החינוך מכשירה את הילד לחיים.
ואם אני מרגיש שמערכת החינוך הכשירה אותי למוות, זה ודאי הוכחה שגם אני לא נורמלי.
אין לי שום בעיה להודות בזה, שאני באמת לא נורמלי.
כי אני מעדיף להיות לא נורמלי חי, מאשר להיות נורמלי מת.
מי זה אומר שרק אלה הן שתי האפשרויות? יש אנשים שמכירים אפשרויות אחרות, אני לא מכיר.
ואם את החלטת לשאול דווקא אותי שאלות על חיים ומוות, אין לי ברירה אלא לענות לך תשובות שנובעות מעומק נשמתי שלי.
הנה התשובה לשאלה שלך, איך זה בדיוק קורה? איך זה בדיוק קרה לי?
האמא שכתבה את המכתב מתארת בדיוק את תהליך הגידול של הגידול הממאיר שלי עצמי.
לאורך כל הזמן בו שהיתי במערכת החינוך, הרגשתי בדיוק כמו שמתארת האמא. הרגשתי קטן וחלש. חייב להתמודד עם מערכת (אני לא יודע למה אני משתמש במילה מערכת, כאשר זה היה אנשים ממשיים) שלא היתה לי היכולת להתמודד איתה. היה לי רע ומשעמם. נגרמו לי נזקים מאד עמוקים.
כשעזבתי, הרגשתי קטן, מובס, חסר ביטחון, חסר כיוון ויכולת להתמודד עם המציאות.
הרבה הרבה שנים חלפו, עד שהתחלתי להרגיש שאני מסוגל ללמוד איך להתגבר על הטראומה, הבלבול והאימפוטנציה שרכשתי במערכת החינוך.
הרבה הרבה דמעות זלגו על לחיי, על כל מה שאבד לי.
גם לא היתה לי שום הבנה שבכלל אבד לי משהו.
הייתי בטוח שמעולם לא אבד לי כלום.
היום אני יודע בדיוק מה שאבד לי.
אבדה לי תחושת ההנאה האמיתית שבלמידה.
היום אני יודע, כי מצאתי.
אבדה לי חדוות היצירה, והסקרנות הבריאה הטבעית הראשונית שלי.
היום אני יודע, כי מצאתי.
אבדה לי שמחת החיים, שהפכה לייאוש.
היום אני יודע, כי מצאתי את שמחת החיים מתוך הייאוש.
אבד לי טעמה של חרות.
היום אני יודע, כי מצאתי.
אבדה לי האמונה והיכולת שלי לאהוב.
היום אני יודע, כי מצאתי.
היום אני מוצא את עצמי מפזם לעצמי שיר ידוע עם מעט שינויים במילים:
שירו, אחים, את שיר המרד.
שירת הדרור לבן-יוסף.
היה היה ניגון שמח
שנהיה עצוב
ושמח שוב.
הרבה שנים שאלתי את עצמי, את מי אני יכול להאשים?
את אמא שלי, שלא היה לה כוח להישאר בחיים אחרי שהיא ילדה אותי?
כן! האשמתי אותה.
את אבא שלי, שלא היה מסוגל לגדל אותי לבדו?
כן! האשמתי אותו.
את סבא וסבתא שלי, החולים והזקנים, שהדבר האחרון עלי אדמות שהם היו מסוגלים לשאת, זה לגדל ילד שובב?
כן! האשמתי אותם
את המחנכים מחנקים שלי, שהיו חנוקים מצרות עד מעל לראש שלהם?
כן! האשמתי אותם.
מה יצא מכל ההאשמות שלי?
גידול ממאיר.
אסתי יקרה מאד!
אני מרגיש שהסברתי, ועדיין נשאר המון להסביר.
את אומרת שאת רוצה ללמוד את הסוד של הגידול הממאיר.
אני מאמין שאת מסוגלת ללמוד, אבל, לא מרגיש שאני מסוגל ללמד.
את שואלת: "האם אני חשופה לסרטן, כמו דסי?"
את אומרת לי שאת רוצה ללמוד, איך את יכולה למנוע מעצמך, את המחלה הממארת הזאת שאני קורא לה עצבות?
ולמה אני לא מסוגל ללמד את מה שאני יודע כל-כך חזק?
מפני שאני לא יודע, איך אפשר ללמד דברים שהם כל כך אינטימיים, שאין שום מילים בעולם שיכולות להסביר.
מה שאני כן יכול לעשות, זה להעביר אליך רבבות מילים, מתוך שיחות אינטימיות שאני משוחח עם הנשמה שלי.
אם את תהיי מסוגלת להקשיב למילים האלה, קשב מרוכז וממוקד.
אם את תהיי מסוגלת לקרוא אותן, הכי לאט שבעולם.
אני מאמין, שאת תוכלי ללמוד נהדר, איך לייצר המון המון עיגולי שמחה.
כל כך הרבה עיגולי שמחה, שלא יישאר מקום לעיגולי עצבות לגדול.
מתפלל להצלחתך, אסתי.
דוד.


<< · עיגולי השמחה של דסי · 4 · >>