עולת ראי"ה/יגדל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יגדל אלהים חי, וישתבח.

הברכה היסודית של העולם היא ההתעלות התדירית של דעת ד', בגדלה, ביפעתה ובטהרתה,והיפעה והטהרה יחד עם הגדולה - הלא אין סוף וערוך לה. על כן מוכרח העולם לצעוד תמיד קדימה בדעת אלהים אמת. גדולות המעשים הולכים ונחשפים לפני כל חוקר ודורש, ופלאי היצורים בעולמים,החמריים והרוחנים,מוסיפיםאור להגודל העליון. והתכונה של הגידול הבלתי פוסק זאת היא עצמיותה של תכונת החיים. החיים שאנו קוראים למעמד של עמידה הם רק חיים בשםמושאל, כלומר שוללים בפנים ידועים את מר המות,וק"ו החיים של הירידה, הם רק חיים בתיאור פרטי ומוגבל. אבל תאר החיים בשלמות צביונם, התאר חי באמת מונח הוא על תכן שיפעת החיים הולכת ומתוספת בו תמיד, והולך הוא מחיל אל חיל. וברכת החיים הזאת ומקורה בעולמים כולם הוא רק אור אלהים חיים, ההולך ואור הולך ומופיע בכל אשר תחשף יותר בנשמת היקום, ובלב כל הוגה, חוקר ומסתכל, גדולת הפליאות של מעשה אל עולם הנורא מאד, הגדול לאין חקר, וידיעה זו בעצמה, שתכונת החיים והתוספת התדירית לה, היא מתגדלת לא רק בגודל המון רבה של הכמותיות אשר לפליאות, אלא שהתכן הרוחני שבהן הולך הוא ומתעלה, בהגלות אורו, והוא הולך ומשתבח בגלויו הנפלא, עד שכל כבוד היקום יחד אומר עמנו תמיד : יגדל אלהים חי וישתבח.


נמצא ואין עת אל מציאותו.

אנו מרגישיםבקרבנוהרגשת המציאות מאוחדת עם הרגשת הזמן. הסבה הנפשית, של חבורן של שתי ההרגשות בנו, היא מפני שהזמן מוכר בנפשנו בצורה של שטיפה, בצורה של דבר ההולך ועובר, ולא דבר שהוא מתקים ומתמיד. וכך היא מדת המציאות כולה באמתתה. היא שוטפת תמיד, בכל רגע מרגעי הזמן היותר דקים היא מחלפת את הצביון של כל הוה, וכל מצוי הוא מוטל תחת תנאי השינוי בפועל תדיר. אם נרצה להתרומם למציאות כזאת, שאין לה חבור עם היסוד של העת, אין אנו יכולים להגיע אליה. אבל אנו יודעים, שהמציאות האלהית העליונה היא מציאות רוממה כזאת, מתעלה מכל יחסות, ומכל ערכים של שטיפה ושל שינויים,עד שאין שום קשר עם ציור הזמן לציור המציאות אצלו. נמצא - ואין עת אל מציאותו.והמציאות העליונה הזאת היא מקור כל מציאות,היא המציאות האמתית, שהתכונה של הכחשת המציאות, באיזו צורה ובאיזה פנים שיש, בעת, בתכונה העתית,לא תגע בה, ואין לה עמה שום התיחסות. כי הוא נמצא אמתי מוחלט, וממילא אין עת אל מציאותו.


אחד, ואין יחיד כיחודו.

האחד המצויר אצלנו הוא בהכרח איזהנושא, המאחד בתוכו הרבה ענינים, חלקי גוף או סגולות נפשיות או מושגים רוחנים, שונים ומפורדים זה מזה מצד עצמם, א"כ אין האחד המצויר שלנו אותו הנושא שיש לו יחש לשם אחד, שאנו ממליצים אותו כלפי מעלה. אמנם בתאר יחיד כבר אנחנו רוצים לומר השלילה של כל מה שיש בו משום רבויים, שהרי אם רבויים יש כאן אין כאן יחידיות. אבל באמת אין בכחותינו השכליים שום הכשר לצייר לנו יחידות אמתית, שתוף ויחס דמוי וערך יש לכל ציור ולכל תאר, שאנחנו מסגלים אותו לנו בתור ענין ציורי. עכ"פ התיאור של יחיד הוא יותר שולל בערכו את הרבוי מהתואר של אחד. ואם נאמר, שמה שהוא מצויר לנו בתור אחד כלפי מעלה הוא כ"כ משולל מתכן של רבוי, כפי אותו הערך של מה שאנו חפצים בתאר של יחיד, שאנו מבטאים, ואם אנו משלימים את אלה שתי הסגולות, שהן אמנם נראות כמו סותרות זו את זו, כדי לאחדן יחד ולהשלים על ידן את ציור האחדות היחידה כלפי מעלה, גם אז אין אנו מספיקים. כי כבוד אחדותו ויחידותו היא למעלה מכל ערכים, גם אחרי כל מיני הצרופים המזככים, שאנו משתדלים לעשות להם. אחד, ואין יחיד כיחודו.


נעלם וגם אין סוף לאחדותו.

אין אומרים אין ראשית בתור תאר קבוע כלפי מעלה, כדרך שאומרים אין סוף, מפני שאין שום ידיעה חלה, אפילו בשלילה המביאה לידי ידיעה חיובית, כלפי עצם רוממות אל עליון, אשר לו דומיה כל שפה ולשון, כל הגה של המחשבה היותר אצילית ומופשטה. אך מצד הופעת המפעל, היצור והישות ההויתית, הננו רואים עוצם של אין סוף, אשר ראשיתו נעלמה, ומתוך ההעלמה הזאת מופיעה אחדות כוללת, המאחדת בכחה את כל מה שנראה נפרד. אע"פ שכ"כ רחוק הוא היסוד הנעלם בחביון עוזו, מהמתגלה בכל ארחות הגלוי, בכל מיני התנוצצות של ההויות, ובכל זאת רק מכחה של התעלומה העליונה, שהיא מקור כל אחדות, נמשכת היא הופעת האחדות על הכל, עד אחרית כל, לאין סוף ותכלית. וזאת היא הפליאה המדהימה מעוצם הודה, סגולת ההשויה של כל הפכים. נעלם, וגם אין סוף לאחדותו.


אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו.

הדמות הוא תוכן מצין בצורה מיוחדת וידועה איזה תאר מוגבל, שהקדושה האלהית מתעלה מכל זה עלוי אין-סוף. והגוף עצמו, העומד למעלה מכל תאר, איננו יכול בצורתו היותר כוללת, להיות מתיחש לאדון כל אלהים חי. כי התכן של הגוף הוא ערך של קבלת חיים מאיזה רוחניות מציאותית. ואם היינו אומרים, למשל, שמדת הקדושה העליונה יש לה ערך עם עצמות האלהות, אז היתה הקדושה כדמות של גוף, שהעצמות האלהית היא נשמתה. אבל כאשר גם קדושתו לא נוכל לערוך אליו, ואין שום מדה, העליונה שבעליונות, ראויה להיות מתיחסת לו מצד עצמו, כ"א מצד היחס של הברואים ליוצרם, על כן לא יש שום יחש, של דמות הגוף, ושום מציאות של איזה ענין שאפשר להאמר עליו ענין של גוף, בצורה היותר מרוחבת, אל אמתת מציאותו העליונה. כי לא נערוך אליו, שום דבר ושום ענין, אפילו העליון שבעליונים והמופשט שבמופשטים, הטהור שבטהורים, והקדוש שבקדושים, לא נערוך אליו קדושתו.


קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו.

מפני מציאותו הקדומה בהחלט, דוקא מכחה וסבתה יש מציאות לכל נברא ולכל מחודש, וסבתו הקדומה היא לבדה היא הסבה המספיקה באמת לכל דבר אשר נברא, שיברא ויחודש. ויש בזה, אם כן, איזה צד שנדמה לנו כמו יחש וצירוף של הבורא הקדמון נצח אל העולם הנברא. אבל היחש הזה לא יביא לעולם שנדמה, כי יש באמת יחשיות ערכית לראשית קדמותו המוחלטה אל איזו קדמות והתחלה של כל נברא, שיש לה איזה ראשית ערכית, שאיזה צד זמניות בשום צורה וענין מתיחש לה. כי עם כל מה שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא, מצד עצמות מציאותם ואפן הויתם וחדושם, שאין שום דבר וערך נמצא מבלעדי שפעו והופעת רצונו, המוחלט ב"ה, הוא מצד האמת ראשון בראשוניות כזאת שאין שום ערך של ראשוניות מתיחש אליו, ראשון, ואין ראשית לראשיתו.


הנו אדון עולם, לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו.

עם כל מה שידענו את עוצם ההפלגה, והשללת כל יחש, שבין השם יתברך, ובין כל מה שחוץ ממציאותו, מצד ההבדל האין-סופי, שבין רוממות מעלת עליון, ובין העדר השלמות של כל מה שאיננו אין-סוף, בכל זה היחש של ההשגחה ושל ההודעה, המורה על הגודל העליון, שמצד גדלו אין שום ערך של הבדל בין נמצא רם מעלה וערך לנמצא שפל וירוד, ובכל ההשויה הגדולה הזאת ישנה עם זה המדה המלכותית המדוקדקת, שמצדה יש דוקא הבדל עצום בין כל מדה ובין כל מדרגה, וגם בין צדיק לרשע, ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו. והנו אדון לעולמו, המתקשר בהשגחתו המדויקת והמעלה את הכל לרום הגודל והאושר, ולכל נוצר, באין הבדל מדה ושעור, ערך ומצב, יורה גדולתו, שהוא סוד חיי כל המציאות ועצמות הויתם, ומלכותו, מצד כוון ערכיהם השונים, במהותם, בתעודת מציאותם, ובערכיהם המוסריים, בקשר כל הפרטיות עם האוצר הכללי ומקורו העליון.


שפע נבואתו נתנו, אל אנשי סגולתו ותפארתו.

מתוך הידיעה, שכל ההויה, מראש ועד סוף, מאוחדת היא בכח האחדות האלהית העליונה, ומפני ההוראה של הגודל והמלכות, שהיא באמת גנוזה בכל נוצר, מוכרח הדבר לבא, שאנשי הסגולה העליונה, אשר חישוף כבוד אל ביצוריו ועל ידם הוא חמדת חייהם, ראויים הם לקבל את המתנה העליונה של שפע הנבואה, המגלה להם את תעלומות היצור וסדרי מעשיהם, המונהגים בתכונה האחדותית של תוכן כל העלילות החקוק בעצמות כל המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף.


לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו.

השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד' לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו, ורזי עולם של ההנהגה האלהית, המגמתית אל האושר העליון של כל מעשיו, אשר יצרם לטוב ולעלוי, כחק הגדולה והמלכות הנערצה. אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המדה של ההתגלות של כלהמעשיםוהיצורים, בקשורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד' כולו, המציאות, ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים ע"פ סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התכן של בית ד', בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם. ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו. כלומר המביט בבהירות כ"כ גדולה וברה, כ"כ פנימית וכ"כ מקפת, על כל היצור בתור מעשה ד' הגדול, שהוא אמתת הויתו. אשר על כן כל נביאי האמת והצדק הנם דומים לשביבי אור, המתפזרים מבהירות אורו של האור הגדול הזה, של זהר הנבואה העליונה של האספקלריא המאירה, היא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון. ותמונת ד' יביט.


תורת אמת נתן לעמו אל, על יד נביאו נאמן ביתו.

האמת העליונה היא האמתהאלהית,שהיא נתונה מידי רבון כל המעשים ע"פ הסדר שלאמתת המציאות, ע"פ המהות העליון שלה. רק כלי מוכשר של עם קדוש, אשר האור האלהי הוא רשום בתכונת סגולת נשמתו, יוכל להיות מקבל מתנה גנוזה זו. ואין אחר הראוי להיות הממוצע, שעל ידו תתגלה סגולת תורת אמת זאת, כ"א נביאו המיוחד לו. כלומר אותו הנביא העליון, שבהירות הבטתו הקדושה היא חודרת את כל חגוי ההויה בפנימיותה, ואשר עז האמונה בקרבו הוא שרוי, לכונן כל מגמת מציאותו להשלים את חפץ בורא כל בכל היצור, ע"י התורה אשר תנתן על ידו, לגלות את חוקי החיים של כל היש בתוכן חיי האדם הבחיריים, כדי שתתאים כל המציאות כולה, בחלק המוכרח בגלגולי מפעלותיו, ובחלקה החפשי ומסור לרצונו ונטית לבו, לבנות יחד את בית ד' בעולמים כולם, בכל תפארת אמונת עולם, תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו.


לא יחליף האל, ולא ימיר דתו, לעולמים לזולתו.

החלוף והתמורה נוהגת רק בחלקים של המציאות, למראה עינים, בשינוי מקום, ובשינוי צורה, אבל אין להם כל מקום בחק המציאית כולו ובחק הנובע ישר מתוך התכן העליון של יסוד ההויה כולה, שהיא דבר ד' הקים עדי עד. ומאחר שדת אל, האמתית, התורה היא נתונה ממקור האמת הכוללת, השאובה ממעין בית ד', של ההויה כולה בשרשה העליון, לא יוכלו שום חליפין ושום תמורה לפול בה, לא במה ששוללת ערכה הקים, שזהו המתואר בחליפין כמו "יציץ וחלף", ולא במה שמחיבת ערך אחר, שיבא במקומה, שהוא התכן של תמורה.ואולי היא הופעה של צמיחה מלבלבת, מגזרת תמר, המצוין מכל עצי פרי ברומו והופעתו הרשומה. כי אין שינוי ואין תמורה באמת הנצחית, וביסוד של ההויה כולה, שהיא בכללותה אחת ואין מבלעדיה, כי היא הופעת דבר ד' העומד לעד ואין זולתו. והיחס הכללי האמתי, שבין בורא כל לברואיו, היא היא חקיקתה של תורת אמת, והיחש המקורי הוא האמת המוחלטה, שאין בה ערך של תמורה, כמו שאין אנו רואים שום תמורה בחקות שמים וארץ ביחש היקום כולו. ויותר מזה איתן וכולל הוא יסודה של תורה, וביותר מכל זה מיוסד הוא חק נצחיותה לעדי עד.ותהיהכונת לזולתו" מוסבת על הדת, בכלל, שהיא חק לכל מה שהוא זולת הבורא, כלומר לכל הברואים כולם בכללותם, או שקרא בזה את הדת בלשון זכר, כאשר יש רשות ע"ז בכל דבר היוצא מסוג בע"ח מיניים. ואמר לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים, לזולתו, כלומר לדת אחר בכל אפן וצורה שתהיה, כי דבר אלהינו יקום לעולם, ודבריו חיים וקימים נאמנים ונחמדים הם, לעד ולעולמי עולמים.


צופה ויודע סתרינו, מביט לסוף דבר בקדמתו.

הצפיה באה על כל המפעלים, שאנחנו יכולים להכניס בהם סדר של השתלשלות, של אחיזת הסבות והמסובבים,שהצפיה הבהירה היא בודאי מגלה את תעלומות הרכסים הללו באחיזותיהם. ולא תוכל להיות גם הקטנה שבהויות והזעירה שבפעולות נעלמת מעין הצופיה של רבון כל העלילות, המסבב את כל הסבות כולן. ולא עוד אלא שגם אלה המעשים והענינים שבהויה, שאין אנחנו יכולים להכניס אותם בקשר אמיץ של סבות ומסובבים, מוכרחים זה מזה, כמו אלה הענינים שאנו מיחסים אותם לבחירה ורצון חפשי, או שאנו חושבים שהם דברים של מקרה, או דברים שהם אחוזים לעינינו בשלשלאות סבתיות, אבל לעינינו נדמה שבחקה של הסבה וכחה היה לחולל מעשים שונים זה מזה, וההכרעה על אחד מצדדי האפשר אין בה הכרח סבתי, - על כל אלה לא נוכל להמליץ בתיאור של צפיה, אבל הכל הוא בכלל הידיעה המוחלטת, שאינה צריכה לשמושם של חשבונות העלילות של הסבות והמסובבים, מפני שסגולתה של הידיעה העליונה היא נעלה מכל אלה התנאים כולם. ואנו מכירים, שכל המעשים הם יוצאים רק מאתו, והם ותולדותיהם כולם מונחים רק אצלו יתברך, בהיותם בכח, באין שום הבדל של בהירות, כמו בהיותם בפועל. וזאת היא התכונה הרוממה של הידיעה המוחלטה, הכוללת את הצפיה של תוצאות הסבות, ואת הידיעה של עצם המעשים, ואת ההבטה של כל מה שבכח אחרי כל צדדי האפשריות כמו שהם ממש בפעל, צופה ויודע סתרינו, מביט לסוף דבר בקדמתו.


גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו.

המעשים הטובים והרעים הם מניחים את חותמם על גורלו של עושיהם. אמנם הבדל גדול יש בין התוצאות של המעשים הטובים, לבין התוצאות של המעשים הרעים. מפני שהמגמה התכליתית של כל ההויה היא החסד המוחלט, והצלחת הכל ועלויו על כן התוצאות המחויבות מן המעשה הטוב הנן נגמלות, כדרך שהפרי נגמל ע"י כח הצמיחה באילנו לשם מטרתו הרצויה. אבל המעשה הרע, הרשע, לא יוכל לבא למגמתו האחרונה, לגמול את התוצאות הרעות עד אחרית. כי אין אחרית לרע, וכל הרשעה כעשן תכלה, והקיום הנצחי הוא רק אל הטוב. אמנם איזה רושם מוכרח להיות לעושה הרע מרשעתו, אבל מאחר שבהכרח אין התוצאות הולכות בדרך ההסתעפות של הרשע בקו נמשך בלא מעצור, על כן לא תגמול תקרא תוצאתה של פעולת הרשע, כדרך שתקרא בתאר תגמול התוצאה של מעשה החסד, כי אם נתינה, חק וגזרה מלפני אדון כל, שחלק מהרשע ירשם להנתן לרשע, כדוגמת רשעתו, וכערך הרשעה המיוחדת בקרבו, שלא כערך המפעל מצד עצמותו וסופו האחרון, שסוף הסופות מוכרחות התוצאות מכל הפעולות להגמר בטוב. על כן גומל הוא לאיש חסד, בתור תגמול מסובב מעצם המפעל, כמפעלו, ולרשע נותן הוא, בדרך נתינה מוסרית, רע כרשעתו, מפני שהשפעת המפעל הרע באחרית סבובו, מוכרחת להפסק מפני היסוד הטוב הכללי, הגובר על הכל, מחסד עליון אשר רק בו עולם יבנה.


ישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו.

השמאל הוא העוזר להמטרות העקריות, שהן ראויות להקרא בשם ימין. כל המאורעות בעולם מביאים הם להמטרה הרצויה, המושקפת לקורא הדורות מראש ב"ה. כל תולדות הימים וכל גלגולי הגליות של האומה הנם חוליות עוברות, בשלשלת הגאולה האחרונה שתביא את המעמד התכליתי, המכוון מההויה של האומה וכל התלוי במציאותה. ע"כ נקרא הזמן האחרון, שיביא עמו את אור הגאולה, ואורו של משיח יגלה בעולם, קץ הימין, כלומר אחרית כל הדברים אשר קדמו לאותו הפרק בתור מכשירים לו ומובילים אליו. ומתוך שהצפיה בעצמה אל השלמות האחריתית היא מרוממת את הצופה והמחכה למצב רוחני ואידיאלי עליון, שהיא מכריעה אותו עי"ז לכף זכות, על כן מקושרת היא הגאולה עם החכוי אל קץ הישועה, וישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו.


מתים יחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהלתו.

מגמת בנין העולם היא יסוד חסד עליון, "עולם חסד יבנה", להוציא אל הפועל את ההטבה היותר עליונה, הידועה רק למקור כל הטוב יוצר ובורא כל ב"ה. אמנם לשם הופעת השטף הגדול של החסד, שזהו רב חסדו, צריכים לבא בעולם שבילים רבים, מהם רחבים ומהם צרים, מהם עקומים ומהם ישרים, למראה העין המוגבלת, וכולם הנם באמת ישרים בהחלט, מפני שעם כל סבוכיהם מביאים הם רק אל הטוב הגמור התכליתי. והחסד הגדול הזה, הבא ממקור רב החסד העליון, יעמיד את המציאות במצב כזה, אשר ימחה כל דמעה, וכל קלקול והרס יהפך לבנין, והמות יהפך לחיים, ותחית המתים ממנו תבא, מפני שהמעמד הנצחי דורש רק הטוב הגמור, שאין עמו שום עירוב של רעה ושל יגון וקדרות, ובהגלותו יבואר לכל כי מעולם לא בא לעולם באמת כי אם טוב וחסד, ויצא מתוך הסכום הכולל של כל מעשי ד', כי ברוך עדי עד שם תהלתו.