עולת ראי"ה/המשך השכמת הבוקר

ברוך אתה ד"א, מ"ה אשר קב"ו, על נטילת ידים.

טהרת הידים שלפני התפלה וברכתה, מנשאת היא את נפשנו, לרום המחשבה של יסוד התפלה, שהיא ברום עזה באה באמת עם טהרת המפעלים ועם קדושת החיים הנעשים בפועל כפים. התפלה תביע את זהר הנפש, את רוממות כבוד אל הנובעת מתוך הנשמה הטהורה. אבל הנביעה הזאת בא תבא בטהרתה רק עם טהרת המעשים שבחיים המפעליים, הנעשים בפעולת הידים. והנה הטהרה של המעשים ובר הכפים הם הם המכשירים את התפלה, וכמו כן עוזרת היא התפלה לצחצח את הנפש, להעמיד אותה במכון אורה, להראות לה את כבוד הקודש,את אור ד' ונעם קדשו, שהוא קשור הרבה עם טהרת המעשים. אמנם הטהרה המעשית יש בה מדות רבות ושונות, מדרגות ע"ג מדרגות, זו למעלה מזו. וכשמוצלות הידים מכל טומאה, מכל פעולה ירודה ומזוהמה, צריכות הן להנשא לרום עליון, להיות מנוטלות ומורמות למעשים כבירי קודש, מלאי חסד והדרת קודש, - הקדושה של נטילת ידים, ופאר החיים שבהגיגות ברכתה.

ברוך אתה ד"א מ"ה, אשר יצר את האדם בחכמה.

הצורה האנושית. היא ההופעה מאורה של החכמה העליונה, וכח החכמה ביפעתה הניח את חותמו על צורתו של האדם, בהדרת פניו, בסגולתו הרוחנית ובעדינות חייו הפנימיים, המלאים אור חיים מלאים חכמה ושכל.וכלול בזה ג"כ מה שלצורך קיומו של האדם בצביונו צריך הוא לכ"כ תנאים מרובים, שהם צריכים לשמור את תפקידם בדיוק נמרץ מאד, וגם שעם כל החכמה המפוארה, שצורת האדם מלאה ממנה, לא חסר בו הבורא יתברך מפני זה כל צורך שלהחיים הטבעייםאשר לבעלי החיים בתכונתם החמרית. הקשר הזה מורה לנו, שהחכמה העליונה יש לה בזה בודאי מגמה נפלאה מאד, להחתים את חותם הזהר של החכמה המאירה, על תכונה חמרית קדורה, מאוגדת בתנאים ארציים כל כך מוגבלים ומושפלים.

וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים.

יחש יש להאדם, בצורתו העליונה המלאה חכמה, עם כל התנאים הבהמיים,של הנקבים השונים והחלולים שלו, שתנאי חייו הם כ"כ אחוזים בהם, עם כל עליוניות, כמו שהם אחוזים אצל שאר בע"ח, שכל ערך חייהם איננו כ"א הצד הטבעי החמרי שלהם בלבד.

גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת.

בעלי החיים כולם, שתפקידיהם עשויים כולם בהכרח של טבע, בלא בחירה חפשית, אין זה פלא כל כך כשהם נתונים בתנאי חיים, שהם צריכים כ"כ דיוק. שהרי ככה, היא הטבע כולה, הפועלת בחוקיה בתכלית הדיוק. אבל הפלא הגדול הוא אצל האדם, שהבחירה החפשית שלו מטביעה היא על חייו חותם של רצון עצמי, ובשביל כך אין החוקים הטבעיים שומרים בו כ"כ את תפקידם, ומ"מ במה שנוגע לעצם שמירת החיים, לא נתן הבורא לרצון החפשי של האדם שום כח להניא את המהלכים העקריים ממסלולם. ומאחר שידוע לפני כסא כבודו ב"ה, שאם חוקי החיים בטבעם לא יהיו די מדויקים בהפעלתם על האדם, לא יוכלו חייו הטבעיים לעמד, על כן שלל את כח הרצון וחופש הבחירה משלוט בחיים הטבעיים הבהמיים. ולא נתן לאדם שלטון על סתימת ופתיחת כלי גופו, המוטבעים בטבע העבודה החמרית של החיים, מאחר שאם הם ישנו את מהלכם הטבעי, מחוקם היסודי, לא יוכל האדם לחיות ולהתקיים אפילו שעה אחת, בהירוס האיתניות של הטבע בשליטתו על גופו.

ברוך אתה ד' רופא כל בשר, ומפליא לעשות.

כל חיי הבשר הם מעמד של חולי, המתרפא תמיד ביסוד החיים עצמם, וזהו כל התכן של העכול וההזנה. אבל באדם בעל השכל וההכרה העליונה, בעל החכמה והצורה הרוחנית, שחוקיה הם אחרים לגמרי ועליונים הרבה מאלה התנאים המוכרחים להתקיים מצד התכונה של החיים הבהמיים, שהאדם קשור בהם ג"כ,הוא דבר פלאי, המביא אותנו להשתוממות על מפלאות תמים דעים, שהמטרות האציליות, עם כל הגובה והטוהר שלהן, הנן אחוזות בדיוק עם כל המטרות החמריות, עם כל הטפלות והכיעור שלהן, שההתאמה של חיי המחשך של החמריות עם חיי האור של הרוח, של האצילות ושל עדינות הרוח, היא הארה מפליאותיה של החכמה שביצירה העליונה, מפלאות תמים דעים, שכל פעלו הוא תמים, "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד". הרי אנו רואים כאן התאמת ההפכים בצורה פלאית: מצד אחד המחלה, שהיא ההפך מהחיים בתכונתה הפנימית, בתור אחד מתפקידי החיים, שהרי הרפואה היא התכונה התדירית של העכול וההזנה, שהעלילות של המחלה היא ההכשרה של הרפואה, - ומצד שני התמזגות, של יצירת האדם בצורתו המלאה זהר, מקושרת עם כל התנאים של החמריות, ומתוך הפגישה של ההפכים באה ההקבלה היותר מופלאה, ומפליא לעשות.

ברוך אתה ד' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה.

הצווי האלהי עומד הוא, ביחש לקשורנו עם התורה, למעלה מגדר של למוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמתיים, שהם הם הנם עצמותה של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק ע"פ הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מדת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה, תורת ד' תמימה המשיבת נפש, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה. ובשביל כך בא הבטוי של הברכה : לעסוק בדברי תורה.

והערב נא ד' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל.

הערבות באה כשהדברים הנפגשים ברגש מתאימים אל המהות העצמית של המקבל את הרושם מהדברים ההם. אמנם נשגבה ונשאה היא תורת ד' תמימה, שרשה הוא עליון מכל היש, עד שהיא ראויה להיות המקור המנביע את ההויה ואתחיי כל הנשמות. ומתוך כך מצד הגלמתם של הגופים, וצמצומם של העולמים, דברי תורה לא יוכלו להתאים להם, מרוב העלוי אשר להם על כל נפש חיה וכל עולם יצירי. אמנם מפלאות תמים דעים ואור חסדיו העליונים, שהם הם נשמתה של תורה, הם הם הפועלים ברחמים הרבים של אדון כל העולמים, הבוחר בתורה ובעמו ישראל, שיתרוממו כל כך פרטיותינו ע"י התכללותנו בכללותה העליונה של כנסת ישראל, שמשאת נפשה ועצמיות שאיפתה, מהותה וחפצה הפנימי, הוא תכנה של תורה, ועי"ז יתאימו דברי תורה לרגשי חיינו. והערב נא ד' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל.

ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך. הופעתה של הערבות העליונה, כשבאה ממקורה ושרשה של תורה על לומדיה, היא מתאחזת עם עצמיותה הטבעית של פנימיותה של הנשמה, הבאה ממקור ישראל הכללי, ויש בה מתוך כך סגולת הנצחיות, וההשארה הדורית התמידית, והיא עולה ברום חביון עוזה, עד להארתה, של הנשמה במגמתה העליונה של התורה, שהיא שם ד', האידיאל האלהי של שעשועיה של תורה, ביושר התכליתי של קדושת כל ההויה, ואשרו העליון. על כן יחד עם השפע אשר לערבותה של תורה בפינו, נהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו, יודעי שמך, מישרים פעמי חיינו למטרתך העליונה של תפארת עזך הגנוזה בתורת חיים, בחמדת עולמי צחצחות נצח, ולומדי תורתך, מופיעים מאור החיים העליונים על הפרטיות המסתעפת בסעיפיה של קדושת התורה, ומעלים את כל הפרטיות לאותו ונעם המעולה, מקור כלתענוגים אצילותיים נאדרים בקודש, האצורים בתלמוד תורה.

ברוך אתה ד' המלמד תורה לעמו ישראל.

הפלאתה של התורה, ועליוניות מקורה, מעל כל המעשים, הוא ענין המחיב אי-אפשרות שיקשר אורה האלהי בנפש האנושית, בתור תכן של תלמוד והכרה של בינה. ובכל זאת קלוטה היא התורה בישראל בבינה פנימית, ודרך הכרתה היא למודית עיונית בכללותה של האומה. זה בא רק ממקור האלהי העליון, שאחרי ההפלאה העליונה, של התאמתה של תורה לתכונת הנפש הישראלית בכללה, לא די שהיא נפגשת בישראל בצורה של ערבות, אלא שהיא נקלטת בצורה למודית, מובנה ומבוארה בתכונה תורתית מוכרה, שהיא אחת הנפלאות הגדולות למעלה מכל סדרי הטבע וחוקיה הקבועים, שהפליא בהן ד' עם עמו, מאז בחר אותו לו לעם. ועל ערך פלאי זה אנו מברכים : ברוך אתה ד' המלמד תורה לעמו ישראל.

בא"ה אמ"ה. אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו.

הבחירה האלהית בישראל, זאת היא סגולתה המיוחדת של כנסת ישראל, שהוא דבר העומד ממעל מכל למוד, למעלה מכל הבנה ומכל הסתגלות מעשית. בחירה עליונה היא זו מתוך הכרה של סגולת הויה מיוחדת באומה זו, המחטבת אותה ביחוד מכל העמים, אשר הם ראויים להשתמש בשמושים אחרים של סגולת האדם, בסגולת השכל האנושי, בסגולת מוסרו, בסגולת חושו העדין ליופי ותפארת החושים, אבל לא בסגולה העליונה האלהית, בסגולתה של תורה, של הארת המגמה האלהית בכל יצוריו, בפרטיהם ובכלליהם, המובלטת באותיותיה של תורה, במצותיה, חוקיה ומשפטיה, וכל התגלותה האלהית האין סופית, - זאת היא מתנת ישראל הנבחרת. הסגולה הזאת היא היא הבסיס לכל הלמוד ולכל הקיום הפעולתי של תורה, והיא היא המשלימה את כל העולם האנושי של כל העמים, שרק אז יש לכל התכסיסים של סגולת האדם אחרית ואחיזה אידיאלית אמתית אלהית במציאות, ע"י מה שמתוך כללם נבחרה אומה קדושה זו, המופיעה באצילות קדושתה של תורה, להאיר את כל המחשכים ולהגיה אור יקרות על כל האורות הרוחנים והמעשיים אשר לכל העמים תחת כל השמים. אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, זאת התורה שהיא שלו, שהיא הארתו האלהית מאור החיים של חפצו הגבוה מכל היקום כולו : " תורתו", "אנא נפשי כתבית יהבית", חמדה גנוזה שמשתעשע בה, החכמה האלהית העצמית, המזהרת את אור כל היש, המאירה באורה העליון על ההויה מראש ועד סוף, אשר רק לאל בורא כל היא גלויה, ומשם מופעת תורה שלמה זו : תורתו.

בא"י, נותן התורה,

אין זה דבר חדש, שכל מה שבא משום הסתגלות עצמית, משום התלמדות והתרגלות, ראוי להיות מוסיף והולך, מתעלה ומתפתח, מזמן לזמן ומדור לדור, בציצים ופרחים, בהתענפות והשתרגות. אבל דבר נפלא הוא, אם סגולה עצמית, שהיא חסינה כחסן עצמיותה של ההויה, היא תהיה הולכת ומזדרחת בפנימיות מהותה בשטף הזמנים, בכל עת ובכל רגע. וזה הוא הפלא העליון מאורה של תורה בישראל, שגם מצד הסגולה הפנימית שלה, רז נתינתה התלויה ואחוזה בבחירתנו מכל העמים, היא הולכת ושוטפת בנו בתדירות, בשטף חי ומתחדש בתוכיותה של הנשמה, בכל עת ובכל רגע מרגעי החיים, בהוה התדירי. וגם וביחוד, על רז הסגולה העליונה, אנו מברכים על הופעתה התדירית, המחדשת בנו עזה של תורה ופאר החיים שלה בשטף ההויה ההוית, ואנו מבטאים את הבטוי של התדיריות, המפכה ממעינה הטמיר בתוך מעמקי נשמתנו באין הפסק, "חדשים לבקרים רבה אמונתך" : נותן התורה.

ברכת כהנים.

פרשת ברכת כהנים סמוכה היא לברכת התורה. כי יסוד ברכתה של תורה באה היא על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו. וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעקרה באה כדי להקים בישראל אורה של תורה: "יורו משפטיך ליעקב, וחקיך לישראל". וע"י קביעותה של קדושת הכהונה באומה, תבא כללות האומה באחרית להיות כולה ממלכת כהנים וגוי קדוש. ע"כ יש כאן יחש גדול בין עיקר ברכת התורה לתכן הכללי של ברכת כהנים.

יברכך ד' וישמרך.

בהדיוט מוכרחת לבא בתחילה השמירה על הקיים, ואח"כ הברכה, התוספת וההגדלה, שרק בהיותה כבר במציאות, והוחסנה במערכת ההויה, אז חל עליה ג"כ תכן של השמירה. מה שאין כן בברכת ד'. הברכה היא היא הממשיכה עמה את השמירה, וכל מה שהוא מתברך מן השמים הרי הוא משתמר ג"כ ע"י הברכה עצמה. ולפיכך קדמה הברכה לשמירה : יברכך ד' וישמרך.

יאר ד' פניו אליך ויחונך.

הארת פני ד' היא הופעת הקדושה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולי הבריאה, מכל סדרי מעשים מדות ומחשבות שבכל מלא העולמים. אורה של תורה מנהיר את הנהרה העליונה הזאת, אשר לא בשום כח נברא יוכל להיות נלקח, כ"א בחסד החן העליון של אור ד' לבדו. "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים". ע"כ החן הוא מחובר להארת פני ד' אל המתברך בברכת אורו. יאר ד' פניו אליך ויחונך.

ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום.

ברכת ד', המרוממת את האדם במעלה אצילית העליונה, הרי היא מוסיפה עליו חיובים רבים בארחות הקדושה, בתקון המדות וטהרת החיים. ולפי ערכת של ההשגה האצילית וברכת הנשמה ברוחניותה, ככה מתגדלת היא התביעה הגדולה להצדקת המעשים, עד שאם לא חסדי ד', הזוכר יצוריו ברחמים ויודע יצרם וכובד הטבע החמרי, המעכב סוף כל סוף בעד הטהר הגמור, מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות של עמידה, לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה, הבאה דוקא לרגלי הברכה האמתית, וע"ז הננו מברכים : ישא ד' פניו אליך, ויכנס לך לפנים משורת הדין, בהיותך מתרומם לחוש ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים. אמנם הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה שאין חובותיה מתמלאים מצדה, ומניעת השלום הפנימי היא עכבה גדולה לתשלומיה של הברכה במילואה וטובה. על כן הברכה היא ממשיכה את שפעה : וישם לך שלום שהשלום הנפשי יושם על מכונו. כי כל עקרה של נשיאת הפנים הזאת באה רק להסיר את המכשול של נפילת הרוח, מפני ההשקפה של אי-האפשרות של הספוק של מלוי החובה בעוצם קדושת רוממותה. אבל לקראת העתיד שמחת הקודש נכונה היא, להיות הולך בחדות ישרים נכח פני ד' שלום, הלך ואור עד נכון היום.

אלו דברים שאין להם שעור : הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.

המצות, המוגבלות בשעורים, הן מושרשות ביסוד הקודש המגביל, הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל עולמים, מיסוד אל שדי, שאמר לעולמו די. ואלה המצות, שאין להן שעור, הרי הן קשורות במקור המעין העליון, ממקום שההתהוות והשפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה. הדברים היסודיים שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים מצד שאיפת טובם, הם בכללם חמשת הנטיות הטובות, המאירות את נשמתו של אדם בהופעת זריחתן. והן הרחמים על הבריות, שמדת הצדקה היא תולדתה, שאם יש הכרח להגביל המעשה של הצדקה מצד עצמה, ותקנו בשביל כך שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, בכל זאת עצם הנטיה הטהורה, הנפשית, נטית החמלה והרחמים, שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם, זה צריך שיהיה דבר שוטף המתגבר ועולה בלי מצרים, וכנגד זה אין לפאה שעור. אחר נטית הרחמים באה נטית ההערצה לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם, הבאה ע"י הערצתם של תופשי התורה ומחזיקיה, שיסודם היא קדושת הכהונה, שהתבטאה ביחוד ע"י הבכורים שנכנסה בזה מתנת כהונה עד לידי המדרגה העליונה של קדשי המקדש, ורגש קודש זה אין שעור לו, ובכל אשר יוסיף כח והרחבה יותר טובה וברכה בעולם. ושורש החיים האמתיים, שאין לו הגבלה, וכל המוסיף להיות משוקה מטל חיי עד הרי זה משובח, הוא התכן של הדבקות האלהית, אור האהבה והשמחה הקדושה הקשורה עמה, שהיא שלובה ביסוד הראיון, בחדות ד' במכון קדשו, ואין שעור לראית בשביל כך. נטית החסד והאהבה של הבריות, היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים, אלא חפץ ההטבה ושפור החיים, להרבות טוב לכל, זהו יסוד גמילות חסדים שאין להם שעור. ולמעלה בקודש דעת ד' העליונה, אורה של תורה, המגיהה אור על כל המחשכים, והמנצחת את כל הסבוכים שבחיים ובהויה, ודאי ראוי הוא שאין בה שעור למקור הטוב העליון, ע"כ אין שיעור לתלמוד תורה.

אלו דברים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קימת לו לעוה"ב. הזמן והנצח שני גילויי מציאות הם, ודאי הם אחוזים זה בזה, ושניהם נובעים ממקור עליון ונשגב שהוא גם למעלה מהערכת הזמן, וגם למעלה מהערכת הנצח. בהכרה שלנו, מצד הערך המבדיל את שני סוגי הגילויים של המציאות, הזמן השוטף והחולף, והנצח העומד והקים, ודאי שההופעות של אורותיהם מצומצמות הן כל אחת בגבולה, הנצח בנצחים, והזמן בזמנים. אמנם מצד הכח העליון, המאחד את הגילויים הללו שבמציאות, כשהוא מופיע, וכאשר דברים יתגלגלו להראות ממקורו העליון, אז יגלה כח ההכללה וההתאחדות, של הזמן והנצח, ומהאור הגדול המופע בחיי הנצח יופעו ג"כ נגהי מאורות בגילויי הזמן, בצורה של תוספת ברכה, היודעת להוסיף ולא לגרע. ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים גדולי הערך, שעקרם נטוע ביסוד הנצח, והסתעפיותיהם הולכות הן בתכונות הזמן, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, הזמני, והקרן קימת לו לעוה"ב לחיי הנצח.

ואלו הן.

כשם שהוצגו בציור הכללי של אלו דברים, מצד רוממות הבהירות הרוחנית האצורה בהם, שההוה והנצח מתאחד בהם בצורה כ"כ עדינה ועליונה, ככה הם מוצגים באפים המעשי בכל פירוטם, שהם אוצרים בתוכם בממשותם את האור הגדול ויסוד החיים הרוממים והמקיפים, המאחדים בקרבם את חיי העולם ואת חיי השעה יחד, שמשרשיהם נובעים הם אלה ענפי החיים הגדולים,שמהם תוצאות להפירות הנאכלים בעוה"ז, והקרן הקימת לעוה"ב. ובשביל ההבלטה השלמה הזאת של הציור המושלם, חזר התנא ואמר לפני פירוטם של הדברים : ואלו הן.

כבוד אב ואם.

הערצת ההויה, ביסוד הנצח היא גנוזה. הערך המרומם של החיים, של ההתהוות, מונח הוא בסקירת האושר והטוב, אשר הנצחיות לבדה היא יכולה להביע את כל אפיה. אמנם קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן, בערך ההוה התדירי, כדי שלא לעכב על הופעת האורה ממקורה, כדי שלא להחשיך את הזיו העולה ממקורות הנצח, המתפלש לתוך צנורותיה של ההויה בכל זמן ועדן, אשר ממקורה העליון המשכת החיים נלקחת היא בעז פנימיותה, שהיא היסוד להכרת כבוד אב ואם, גורמי החיים והמציאות הקרובים של היחיד, המוצא את עצמו חי נתון בתוך ההויה, הנערצה בנצחה והמוארה בזיו חליפותיה הזמניות.

וגמילות חסדים.

מצד יסוד החסד, שהוא יסוד הנצח של העולם, אשר חסד יבנה, הרי תכנה של גמילות חסדים אחוז בחיי עולם, בשרש הקרן הקימת לעוה"ב, עולם הנצחי. אמנם בתכן המתגלם במעשה החסדים, הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה אשר הם סובלים חסרון, בעולם המוגבל המלא חסרונות, הרי הדבר אחוז בתכונת חיי עוה"ז, ובשביל כך כפולה היא מדת גמילות חסדים, בעושר חיים כפלים, חיי השעה וחיי העולם, וראוי לה שתהיה נמנית בין הדברים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קימת לעוה"ב.

השכמת בית המדרש שחרית וערבית.

דרישתה של תורה בעתים הקבועים, שהצבור מוכן לקבע להם את זמנו בתדירות, כשהיא משתמרת, יש לה אופי נצחי מצד ערכה של תורה, שהוא למעלה מן השמש, ומקורו בחיי עולם. אבל האיגוד, שהצבור כולו מתאגד ע"י הזמנים הקבועים, שלבו פונה לקביעות התורה, ביחוד מקום, ובהשכמה, כדי שלא יטרד השעור מפני עסקי החיים ודאגותיותם, ענין זה יש בו משום ברכה זמנית, שהוא מישר את המדות המעשיות ומקיים את יסוד הצבור ומאמץ את ערכו. ע"כ יש בזה משום הכח הכפול של חיי שעה וחיי עולם, אכילת פירות בעוה"ז וקיום הקרן לעוה"ב.

והכנסת אורחים. נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני להמציא להאורח, הנודד ממקומו, את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו. עוד יש בה משום הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד כשהיא פוגשת את המבט של האהבה של חן ושל הידידות של אחים, והאור הזה קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה להתלהט ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות, הפועלת לחשוף את האורה האצילית הזאת הקימת עדי עד. הרי יש כאן פירות בעוה"ז, מצד החסד הארעי, והקרן קימת לעוה"ב, מצד הארת הנשמה, האצורה תמיד בצרור חיי עד.

ובקור חולים.

החולה, שגופו נדכא, וחייו החמריים מדולדלים הם, כמה מן הטוב הזמני יש לכל הבא להיות לעזר לו בחומר וברוח. אבל יותר מזה עומד כאן לפנינו חזון נצחי. המחלה באנושיות היא מקלשת את החמריות הגסה והיא מקרבת את האדם לצד עילאה. "שכינה למעלה מראשותיו של חולה". כאן יש זיו הנצח החי וקים עדי עד, המתחבר בקרנו העליונה עם הפירות, הבאים מצד הערך הזמני של הישועה החמרית, אשר להחולה שנשבר גופו והגיע עד דכא, שמשם יושע לאור באור החיים.

ולוית המת.

כמה מן הערך הזמני של כבוד האדם יש בתכונה זו של כבוד המתים בכלל, ויותר מובלטת מכל היא תכונת הלויה, הכוללת כבוד וחבה לגויה הנבדלת מתוך החיים, באשר היא היתה מכון ומשכן לאור האלהי, חביון לנשמה המאירה באור חיי עולם. כבוד האדם בהוה, מצד התועלת החברותית, הנמצא בחיי הזמן, מכל אשר יחובר אל החיים, הוא התכן של הפירות בעוה"ז, והיקר העליון של זיו הנשמה, של "והחי יתן אל לבו" אל תכלית החיים ומכונם העליון, הלא הוא יסוד הקרן הקימת לעוה"ב.

ועיון תפלה.

התפלה, בתור ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו, היא היא התכונה של מלוי המשאלים, של ריווי החיים, להשלמת מחסוריהם הרבים. אבל יסוד זה עצמו הרי הוא המעין מלא החיים, המרוה את נשמת החיה שבנו את נחלי עדניו, ההתענגות על ד' התוכית, הצפיה בפליאי שמות ותארי הוד, המעלים אותנו להשגב בקשר חי מלא האחדות המוחלטה, במקור חיי כל החיים אור אין סוף, אדון כל היש ומלא כל ההויה, מקור כל הרחמים ואב כל החסדים וכל גבורות נעם, כל פאר ויפעה, וכל תפארת קדש, שומע תפלה ומאזין עתירה, בלא קץ ותכלית, הלא אוצר חיי נצח הוא לפנינו, קרן קימת בלא שום חליפות ושנויים, אור עליון הולך ואור בעזוז נגהו, אשר רק הפירות, השלמת החפצים הנדרשים ומובאים, וכל המתיחש להם, הם הנאכלים בעוה"ז, משפעת טללי אור עליון, החי וקים לעדי נצח במעון עז כליל קדושתו, קדוש ונורא שמו.

והבאת שלום בין אדם לחברו.

השלום כמה מן ישובו של עולם ותקונו יש בו, כמה מן החיים הזמניים בכל עראיותם הוא מתקן, ע"י השפעתו, ע"י העזרה ההדדית המצויה על ידו, וע"י היחושים הטובים שהוא מכניס בחיי היחיד ובחיי הצבור. אבל כל זה כאיזה חלק קטן הוא נחשב לגבי התפארת הפנימית אשר לאור השלום. האידיאל של השלום, שהוא שמו של הקב"ה, הרי הוא נוגע לשכלול העליון החובק כל עולמי עד, המאחד את כל היש לכלל הויה אחת אדירה אצילית ונשגבה, כעצת תמים דעים אלוה נורא הוד. ועל כן יש בהבאת שלום בין האדם חלק מאור העליון הנצחי המאיר לעולמים כולם, מאור הקודש של מלך שהשלום שמו, שהוא היסוד של הקרן הקימת לעוה"ב, שהתעודה החברותית הנוחה, היוצאה מכלל השלום, השורר בין בני אדם, היא תוצאתם של הפירות שאדם אוכל בעוה"ז.

ותלמוד תורה כנגד כולם.

אין לנו דבר בעולם שהוא כ"כ כפול בערכו, חודר לכל חלקי החיים הזמניים, לשפרם, להיטיבם, לעדנם ולרוממם, ואורו העליון מקיף כל עולמי עולמים, חובק כל ערכי הנצחים וכל הצחצחות העליונים, כתלמוד תורה. הצד המעשי שבתורה בכללו הוא דמות עליון ליסוד הפירות שבעוה"ז, והצד השכלי העיוני, של המקור האלהי של התורה, וחיי העולמים שבתוכה, הוא היסוד לקרן הקימת לעוה"ב. וע"י כפילותה הכללית, לחיי נצח וחיי שעה, חודרת היא הכפילות הקדושה הזאת לכל אלה הפרטים הגדולים, שמצד ערכם החודר בשעה ובנצח הרי הם מהדברים שיש להם קרן ופירות, וחיים לעוה"ב ולעוה"ז, ובשביל כך ת"ת כנגד כולם.

אלהי.

קריאה קדושה זו, שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו, היא הבעת הנשמה במקוריותה. היא מכירה את עצמה ואת חסנה, יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה, אך אלהים חיים הוא. יודעת היא, שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון. ואם המון רבבות אין קץ, של נשמות, וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת, החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המדה, כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו, ורק לה חודרים כל קרני האורה, ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה, אין עיכוב מצד שום הפרעה, מצד שום קלקול, מצד שום חטא ועון, אשר יוכל לסתום את האור המקורי, המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה, באה ההמיה הראשונה, השחריתית הזכה באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל, גדול ונורא קדוש הוא : אלהי.

נשמה שנתת בי טהורה היא.

הנושא העצמותי של הרעיון האלהי ביחוסו הפרטי אליו, עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר "אלהי", הרי הוא הצד המחובר של התכן העליון של האדם הדבק באלהי אמת בדבקות אדירה, הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא, והכליון הנפשי העליון באור אין סוף, והתכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו, המשולבים יחד, נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם, והיא קשורה בקשר קים באור הדבקות האלהית, ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל, שהנשמה שנתת בי, שהיא מתת- אלהים, נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה, ואע"פ שהיא נתונה באותו התכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.

אתה בראתה.

אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה,מקור כל טהר, בראתה,מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה.

אתה יצרתה.

ולא רק הגוון הכללי שלה, אור החפץ העדין החי ופועל בקרבה בפנימיותה, הוא נאצל מאור קדשך, אלא גם ההגות המפורטה לגוונים השונים שבה, העושים לה צורה יצירתית, בעלת הגיון, רגש, שאיפה, חשק, עז ורוממות, עצמה, גבורה, חסד ויושר, רחמים וצדק, יופי וסדר, כולה באה בכל המון גליה מאורך השלם הכולל כל פאר חיי כל העולמים בכל אורותיהם המוכללים בכל זיו עדנת נצחי נצחים, הכל מידך ומאורך בא לה, בעוצם הטהרה הזכה והברה, באוצר צחצחות עליון קודש הקדשים.

אתה נפחתה בי.

שני דברים אנו מכירים במפעל הנפיחה. חדא, שהכח בא מתוכיותו הפנימית העצמית של הנופח, "מאן דנפח מתוכיה נפח". כלומר עיקרה של הנשמה הוא הגעגוע האלהי העליון, הצמאון האדיר להכלל באוצר האור בחיי החיים העליונים, מקור כל החיים ושרש כל ההויות. והשני, שהירידה החודרת עד לידי תחתיתה של המדרגה, הנתונה בתוך מעבי הבשר, היא קשורה ואחוזה בשורש התוכי העליון, בלא שום הפסק, ובלא שום דלוג של מדרגה, ושהיא נפעלת בכל עצמותה, בכל שעור קומתה, מראש ועד עקב, בכל יסודה, בעקר שרשה העליון, בתוכיות עצמותה, במקור היסודי של אור החיים העליון, מכון כל ברכה ותהלה לעולמים.

ואתה משמרה בקרבי.

שני אפנים ישנם לשמירתה של הנשמה בקרבו של האדם. השמירה הראשונה היא אותו הפלא הגדול, שאע"פ שראשית הנפיחה האלהית של הנשמה הרי היא מלאה אור קודש, מאויי נצח והוד עליון ושאיפת חיים אצילית לאין חקר, וברדתה בתוך הקשר החמרי הנה מתעממים כל אשי קודש הללו, ואורות המאויים העליונים הולכים ונעשים כהים וחלשים, והיה מקום לחשוב ע"ד כביתה הכללית של הנשמה, במורד הגדול הזה, של חלישות אחרי חלישות, ההולך ומתוסף בה ע"פ ההדרגות של ירידותיה, - בכל זאת כח אלהי עליון, אור חסד ורחמים הרבים, הולך ומופיע ושומר את הנשמה העליונה מכבוי אורה, גם בהיותה צריכה לרדת לעומק התחתית ולמצב היותר כהה שבקרב האדם, הנתון בשפלות חמריותו. והאפן השני של השמירה היא שמירת הטוהר כמו שהתחלנו לומר את הכרתנו הקדושה, הבאה אלינו מיסוד אור הקודש העליון, המאיר בנשמתנו פנימה, בכל עזוז פאר קדשו, "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא". וטהרה זו נשמרת היא ביסודה העצמי של הנשמה, גם בכל ירידותינו, ובכל התפלשותה בכל המעמקים, שבקרב כליות ולב, שבכל עקיבותיהם, בכל זאת הרי הנשמה עצמה נשמרת ועומדת בקדושת טהרתה גם בכל מדרגותית היותר דלות ויותר ירודות, בכל חדרי חדרים היותר אפלים של החיים. כי רק אתה אל עליון, עושה נפלאות, אתה יכול לעשות את הגבורה הנפלאה הזאת, להיות שומר את אור הטוהר של הנשמה, גם בקרבי, ואתה משמרה בקרבי.

ואתה עתיד לטלה ממני.

השמירה הזאת בעצמה, ותנאיה האיתנים, הערוכים בחסדי אל ורחמיו הגדולים, היא היא הגורמת, שלא לעדי עד תעזב הנשמה הטהורה בתוך מעבי הגויה, הירודה אשר נפלה ממכון טהרתה, והמון כחות, רוחות, נטיות עכורות, שתו בקרבה רק לזמן מוגבל, שתעשה את מלאכתה בגויה, ובתחום המקיף שלה, תתעכב הנשמה בקרבה, במדה ובמשקל של זהירות עליונה וקצב מוקצב, ואח"כ אתה עתיד לטלה ממני, להשיב אותה, עם כל הרכוש הגדול אשר רכשה לה דוקא מתוך המורד, מתוך המעמקים, אל האלהים אשר נתנה. אבל הנטילה הזאת הרי היא נטילה של אהבה, הבאה בעקב השמירה הקדושה בגדרה השני האיכותי, שמירת הטוהר.

ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

רק כל זמן שהרשעה, הכיעור, ההירוס והטומאה, שולטים בעולם בכלל, מוכרח קצב להנתן להקשר של הנשמה בגויה. אבל הנטילה הזאת הפסקה ארעית היא, עד אשר יתכונן העולם, יזדככו כל החמרים וכל הכחות השייכים להגויה, יעמד היש על צביונו הטהור בכללו, יצא מידי המארה והירידה החשכה שלו. אז גם הגויה וכל חלקיה, כל האני כולו של האדם בכל פרטי פרטיו, מראשית הויתו הרוחנית עד תכלית מהותו החמרית, הכל יתעלה, הכל יתעדן, יטהר ויזוכך. ואז הנשמה בהדר גאונה, בהופעת חסד עליון, תשוב להופיע בתוך אותה הגויה, המוחזרת להבנות בכליל יפיה, ברוממות טהרתה וזוך פארה, ואתה עתיד ג"כ להחזירה בי לעתיד לבא.

כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ד' אלהי ואלהי אבותי.

הנשמה מכירה את אוצר הטוב והחסד, אשר ממנו לה כל אשרה וטובה, כל משוש תענוגיה האלהיים, ממקור כל עדן ועונג. והיא ממלאה רגשי הודאה את המהותיות כולה של האדם, השואב בכל הויתו את עדנו ממקור נשמתו, שהיא הולכת ומשתלמת, הולכת ומשתלשלת מדור לדור, ומפני התכונה האלהית, החצובה בנשמה מימות עולם מדורות קדומים, המשפיעה בטובה חיים קדושים ואורה עליונה על המציאות הנשמתית של ההוה, בפרטיות מהותו. והנשמה כל זמן שהיא בקרבי, בקרב הגוף וכל כחותיו, הרי היא פוקחת את העין החמרית, עם כל הכחות החיוניים הנפשיים שלה להציץ ברב הטוב והאושר, הגנוז באוצר הטוב, של חיי האצילות העליונים, והיא גורמת, שהמהות כולה של האדם מתיחסת לאלהי אמת, בכל יחסות מציאותו, עד כדי הקריאה התמימה של הבטוי : אלהי. והיא עולה במעלותיה, מצרפת את אורות ההוים אל האורות ששטפו ועברו מחיי הקודש של האבות, אשר הנחילו לבניהם מורשת הקודש של האצלת זיו הנשמה, ברום פארה. וההודאה הזאת המפכה ממקורה של הנשמה שוטפת והולכת, בכל השטף הזמני שהוא ג"כ שוטף ועובר, והיא מתגברת ועולה, מתוך המצר, שהנשמה נתונה בו ע"י קישורה בקרבי איש, נתון בתנאי חיים חמריים, מוגבלים ועלולים לכל השפלה, ואור הנשמה האלהית הוא הוא אשר מאיר את כל המאפלים, ומרבה נהורים גם במעמקים. ומזה מתמלא רגש ההודאה בכל קדושת ערכו : מודה אני לפניך ד' אלהי ואלהי אבותי.

רבון כל המעשים.

ע"פ מאורה של הנשמה, המפלשת בכל חגוי הגוף וכל חלקי החיים לפרטיהם ומפעליהם, מתפשט אור גדול על כל המעשים כולם, מרום המעלה שלהם עד תחתית השפל שבהם. והחשבון הברור יוצא, שכולם לטובה נעשו, לכולם אושר רב צפון בהויתם, וכי העין הטובה של רבון כל המעשים הרי היא אוחזת בכל פרטי המעשים, שכולם ממנו נעשו ונעשים ויעשו, והכל לטובה השלמה, הראויה להפגש בתכונת הודאה עמוקה, המרחיבה את הלב ומשמחת את החיים. על כן התודה הפנימית שברגש הבלתי פוסק,שבא מכח הארתה של הנשמה, היא מקושרת בהכרה הברורה, של התואר העליון ליוצר הנשמה בתור רבון כל המעשים.

אדון כל הנשמות.

כשם שמתוך ההארה הנשמתית אנו מכירים את צד הטוב והאושר של כל המעשים, כמו כן אנו מכירים מתוך עצמותה של הנשמה, מתוך גדולת שאיפותיה, מתוך זהרי אורה ועדינות חפציה ומאוייה העליונים, שהטוב הנכסף העתיד והעומד להופיע, אין קץ ליתרונו, ועלויו הוא עומד להיות מתגבר ועולה מפני שעל גבי הגובה של הנשמות כולן, עם כל מקוריות קדשן, אדון כל מופיע בהדר גאון עוזו, וחסד עליון בוקע וחודר חדשים לבקרים בהמון גלי טובו. כי גבוה עליהם הלא הוא אדון כל הנשמות.

בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים.

מתוך הטהרה של הנשמה האצילית אנחנו יודעים את אל-מותה ונצחיותה. מתוך הידיעה, שנתינת הנשמת בקרב האני האישי של האדם, כמו שהוא קשור בחומר, הוא מידי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות מתוך הקשר, שכל המעשים כולם, מרום המעלה שלהם עד המדרגה היותר שפלה שלהם, הם כולם יוצאים מידי יוצר כל, אשר עשה עושה ויעשה את כולם, - אנו מכירים, שהמפעל הגדול של נתינת הנשמה בגויה, איננו ראוי להיות מפעל שאיננו ראוי לקיום והתמדה נצחית, כי אם מצד אותו המורד שירדה לה הגויה וכל כחותיה, עד אשר לא תוכל להמשיך לנצח את משמרת הטהרה של הנשמה. וכאשר מידי אדון כל המעשים יתכונן העולם ברום טהרתו, אז כל מפעל נכבד ישוב להבנות כמאז, והגויות, אשר נשבתו רק מעבודת החיים, כהוראת פגר שהוא ענין בטול עבודה, הנה הבטול הזה נמשך מסלוקה של הנשמה, מפני הכיעור הדבק בגויה, שלא עצרה כח להמשיך את סדר זיוה והדרה. אבל המעשים כולם לא לעד יהיו בשברונם, ובעת בא בנינם ההדור לשוב ולהבנות, יבנה ג"כ היכלה של הנשמה כימי עולם, ואור הנשמה יחזור להופיע בהדרה במעונה החמרי, שיזוכך ויטהר מכל חלאתו. וכשם שהשינה, שהיא אחד מששים במיתה, באה מתוך הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך את מפעליה בכלי החומר כ"א אחר שיבא הגוף לידי בטול ושביתה, הגורמת לו אחר כך תוספת כח וחיזוק, כחזון השינה והיקיצה, כמו כן יבא גם החזון הגדול שאחרי המנוחה והשביתה המוחלטה של החומר, אחרי השנויים הרבים שיעשו בו בכל חלקיו וכחותיו, הנה כולו הוא נתון ברשותו היחיד של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ובגמר הטהרה והזכוך הכללי והפרטי, אז בגויה מזוככה מלאת אורה וטהרה, יוחזר זיו הנשמה, בכל מילואו והדרו, ובלב מלא גיל וחדות קודש הננו מברכים בכל בוקר בשוב אלינו נשמת חיינו, אחרי המיתה החלקית של השינה, שהיא עדה נאמנה על השיבה שלה גם אחרי המיתה הגדולה, של נטילת הנשמה, על ידי יוצרה מחוללה ונותנה : בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים.