עולת ראי"ה/ברכות הבוקר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בא"י, אמ"ה, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.

תתגדל בקרבנו הנשמה, יתרחב אור החיים שבקרבנו, בהיותנו יודעים, שכל היקום כולו וחייו המלאים הנם חטיבה אחת, שההשלמה המגמתית באה מקבוץ כל חלקיו יחד. האדם היולד לעמל, וזמני חייו המתחלפים בין מנוחת הלילה ליגיעת היום, והשכוי מעורר השחר, שלו יש בינה טבעית לעמוד על המבחן להבחין בין יום ובין לילה, באמת בריאה אחת היא, רוח אחד הולך ומאחד את נפש האדם ואת נפש כל החיה כולה, באפנים גלויים ובאפנים סתומים, ובזמן שהאדם מתעלה, חס על ימיו, וממלא את תפקידו העליון, הרי כל הזמנים וכל הברואים מתעלים על ידו. וחזון כללי זה מתגלה הוא לנו, ע"י היחש של הבריה הזאת, השכוי, הקורא בקול להקיץ נרדמים. במילוי תפקידו, לפני יצירתם של כל הכלים המעוררים למיניהם, אות הוא על השלמת תפקיד החיים ברוחניותם המתמלא מהמון היצורים, אשר כולם יחד עומדים להוציא אל הפעל את הדרתה של נשמת האדם העליונה, ההולכת ומתגברת עם ימי החיים וחליפות הזמנים, הימים והלילות, עם חלוקי תפקידיהם. והננו מברכים ע"ז בלב מלא רגשי קודש, לד' הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.


בא"י, אמ"ה, שלא עשני גוי.

ישראל עלה במחשבה תחילה". וראשית המחשבה היא כל היש במציאות העליונה הכוללת את הכלל כולו בהויתו היותר טהורה ויותר אצילית.והמדרגה הזאת, שאין מבלעדה במציאותה התהוות במהותיותה העצמית, היא עומדת למעלה מכל ברכה ותהילה, מכל הלל והודאה, ואי אפשר לבטא את הכרתה של טובה עליונה זו בשום רעיון ומחשבה, וק"ו בשום בטוי ומלול. אמנם מה שיש מקום להנחה דבורית הוא בדבר הירידה של המדרגות, מרום הגובה והטוהר עד לידי ההשפלה של משפחות האדמה, שלא פגעה ירידה זו בי ולא עשני גוי. ע"ז מלא פי תהילתך : בא"י, אמ"ה, שלא עשני גוי.


בא"י, אמ"ה, שלא עשני עבד.

כשם שגדולה היא ההודאה, על אשר לא נתתני להיות יוצא מחוץ לאותו החוג הקדוש, של אור ישראל ותפארת הדרת קדשו במעמקי נשמתי, ככה גדולה היא ההודאה על אשר נתת לי נשמה עצמית, נשמה תכליתית שחפצה החפשי נתון בידה, שהיא עצמה יש לה מטרה בחיים ובמציאות, שהיא נשמת החופש והחירות המפעמת בי בקדושתה, ולא נשפלתי להיות נוצר בתכונה של עבדות, שאין לה חיים עצמיים ורצון מקורי, ולא נוצרה כי אם להיות לכלי שמוש להכשיר על ידה את הרצון העצמי הקדוש והנשגב שבנשמת החפש הטהורה. וע"כ רבה תהלתי לאלהי חסדי : שלא עשני עבד.


בא"י, אמ"ה, שלא עשני אשה.

הנשמות בגורל חייהן, מחולקות הן לפועלות ולנפעלות, לרושמות את החיים ואת הויתם בכל מכמניהם, ולנרשמות מהם. וזהו ההבדל העצמי, שיש בין נפש האיש, הפועל, החוקק, הכובש והמדביר, ובין נפש האשה, הנרשמת, הנפעלת, הנחקקת והנכבשת והמתדברת, בהנהגתו של האיש. וכמה מדות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה, של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומרחיב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, ע"פ עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו, הנעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה, מכל איש ואיש, שלא עשני אשה.


נשים אומרות: בא"י, אמ"ה, שעשני כרצונו.

עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב : שעשני כרצונו.


בא"י, אמ"ה, פוקח עורים.

כל סדר הברכות הללו הולך הוא ומפרט את ההודאה של החזרת הנשמה אל קרבנו ע"י היקיצה, בחמלת מלך חי וקים, אדון כל הנשמות, המבוטאת מכבר בכללותה בברכת אלהי נשמה. והננו מתחילים, אחרי ההודאות המפורטות שבדרך השלילה, על אשר לא ירדה נשמתנו ביסודה מרום מעלתה, שהיא עומדת עליה, והננו באים לידי ההודאה המפורטת החיובית, להודות על ההארה הפרטית של אור הנשמת החוזרת אלינו. והננו מקדימים את יחוסנו אל העולם כולו, ביחס להחוש הכללי חוש הראיה, הנותן לנו אותו הרגש הנעים והמרהיב, הממלא את נפשנו עז וחדות ד', ממחזה התבל וכל היקום, אשר נעלמו מאתנו כליל ע"י תגרת יד השינה, אשר עשתה אותנו כעורים, והננו מודים לד' חסדו בברכת פוקח עורים.


בא"י, אמ"ה, מלביש ערומים.

העירום שהוא מרשם בנו רשם של גנאי והעדר הכבוד, המנגד לתפארת האדם, הננו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושינו. וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם, אחרי שכבר נקבע המושג, שהעירום הוא דבר ששולל את הכבוד, זה ההכרח בעצמו מתת אלהים הוא, המעיד על זיו הנשמה, האצולה מזוהר כבוד של מעלה, החיה בקרבנו וחופפת עלינו. והנה תוכן הברכה הזאת כפול הוא : הודאה על החוש הנפשי העדין שלנו, שנטע ד' בקרבנו, שהננו על ידו מתלבשים מלבושי כבוד, ועל ההזמנה החמרית המציאותית, שממציא יוצר כל ב"ה בחסדו, לבריותיו האנושיות, את הבגדים לכסות את מערומיהם. בשני הדרכים הללו ביחד, דרך הנטיה הרוחנית ודרך ההזדמנות החמרית, פועל צור עולמים, מחיה חיים ב"ה, את פעולת חסדו הגדול, שאנו מברכים עליה: מלביש ערומים.


בא"י, אמ"ה, מתיר אסורים.

התשוקה החיונית של הנפש שהיא להיות חפשית בתנועתה, בתנועה החמרית ובתנועה הרוחנית, תשוקת ההתעלות והחדוש, הטבועה בקרב כל יצור, מידי יוצר וצר צורה, שאומר הוא תמיד לכל בריותיו עלו והצליחו, הוסיפו אומץ והרבו אור, היא הדוחפת אותם לתנועה. בהתמעטות האור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא בכבלי החומרהמגושם,המעכב בעד חופשהעליה וההתרוממות. אמנם באים עכובים ומאסרים כאלה לפעמים, בחיים ובמציאות, כדי להנעים אח"כ יותר את חיי התנועה, להכיר את יתרון האור מתוך החושך, ואת סגולת החפש וברכת התנועה, מתוך המאסרים. וברעיון משמח, מלא תהלות מחיה כל בחסדו, הננו מברכים את הברכה הזאת : מתיר אסורים.


בא"י, אמ"ה, זוקף כפופים.

שעור הקומה, בין הקומה החמרית, בין הקומה הרוחנית, יש בה שני אפנים של התגלות : כפיפה וזקיפה. הכפיפה היא מכווצת בתוכה את המהותיות, מונעת את התגלותה, אע"פ שהיא נמצאה בעינה בצביונה וערכה. תכונה זו היא מעוטת האורה, אבל עלולה היא לשימור מכל פגע, שיוכל להזדמן בתכונת הזקיפה. רוכשת לה הנפש והגויה ע"י תכונת הכפיפה סגולות של הגנה ואסיפת כח לעתיד, אבל המגמה ההויתית לא תוכל להיות הכפיפה כי אם הזקיפה, התמתחות הכחות והארכת החלקים והכחות החיוניים כולם, להגלות בכל מלא מדתם. ואחרי אשר כפפה אותנו השינה לשם מטרת ההגנה והרכישה לקראת עמל החיים בחומר וברוח, והנה בא תור היקיצה והגלות אור הנשמה, והננו מוצאים את עצמנו זקופים, בכל מלא שעור הקומה, החמרי והרוחני, ע"פ אותה המדה המתאימה לחיים אדירים, קדושים וטהורים, הננו מברכים לצור מעודדנו: ברוך זוקף כפופים.


בא"י, אמ"ה, רוקע הארץ על המים.

ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה, שאנו צריכים לו במפעלינו החמריים והרוחניים. ולעומת זה הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתור מוצק, הוא פועל על הצד הרכוזי שבחיינו. שניהם הם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מיסדים את בנין החיים : נטית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ, המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטית הרכוז והגבישות מצד הארץ, היבשה והמוצקה. עם זה בולט כאן אור החסד, והכונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה, והנעלה שבהם הוא האדם, על מכונו, בהכנת הבסיס של עמדתו, מעל אותו החומר הגדול,המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. הבליטה הזאת היא נראית, בהתגלותה של היבשה, ותכונת ריקועה, "שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו" (ר"ה ל"א).


בא"י, אמ"ה, שעשה לי כל צרכי.

כשהאדם מרגיש את עצמו עומד במהותו, בחייו, יודע הוא ברור, שכל מה שהוא צריך לטובתו עשה לו השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם. אין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות, כולם הם צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית נעשה ונשלם בחמלת אב הרחמים. עקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי ספק החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים הם, מצויים במציאות, וע"פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר והקדושה יהיו ג"כ מצויים לנו ומוגעים לידינו באפן מספיק וקל, כי רק ע"י מה שהרעותי את מעשי קפחתי את פרנסתי (קדושין פ"ב). ואז ע"פ התקון המוסרי שיש ע"י המחסור ושבט העוני, ה"ז ג"כ בכלל מילוי הצרכים. אבל על כל אלה מאיר הרעיון, שהתודה היוצאת מקרב הנשמה היא על העשר הגדול, שברחמי היוצר וחמלתו על יצור, שבמציאות ההכנה שבבריאה כבר הכין ועשה כל מה שאנחנו צריכים לו, בין בענינים הנוגעים להשלמה החמרית שלנו בין בענינים הנוגעים להשלמתנו הרוחנית, ע"פ אותה המדה העליונה, הידועה לחכמה הטהורה, המתגלה בחסד עליון בהנהגת היצור כולו, שכל יחיד מישראל מברך ע"ז בלב נבון : שעשה לי כל צרכי.


בא"י, אמ"ה, המכין מצעדי גבר.

נפלאים הם צעדי האדם, פלאי פלאים ישנם במשקל המכוון, שהאדם זקוף הקומה, העומד על בסיס צר ככפות רגליו, יוכל עוד להתנועע חליפות במהירות ככה נפלאה, ולא יפול לארץ, רק השווי הנפלא של המשקל, והכח החיוני הפועל בחכמת אלהים נפלאה בשיטת העצבים, העורקים, המיתרים והגידים, המתיחסים לכל אברי התנועה, הלוקחים חלק במהלך האדם, זהו היסוד המכין את המצעדים ביושר הלוכם. המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם, בודאי מושפע הוא וגם משפיע, על התכונה הנפשית של האדם, המלאה כחות הפכיים ומתנגדים, ותעודתה הנכונה היא לשקול את מהלכיה, להעמידם על בסים השווי הצדק והיושר, ואז יאיר אור החיים העדינים בנפש האנושית והחכמה, והאושר הרוחני, תקון המדות ותקון המעשים, תקון הדעות ותקון הרגשות, במדה נכונה, יבאו עמהם, להוליך את האדם בדרך ישרה במהלך חייו בכלל. ועל כל המובניםהללו, בשכלולם ואחודם, הננו מברכים בשמחת נפש למכין מצעדי גבר.


בא"י, אמ"ה, אוזר ישראל בגבורה.

גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלהית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה, בחזוק המתנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה-לחלקה העליון שיהיו הכחות, המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה.


בא"י, אמ"ה, עוטר ישראל בתפארה.

התפארת העליונה היא תפארת הרוח העליון, שלאור השכל האלהי, הכשרת רוח הקודש של אומה קדושה זו, שהיא כולה שקויה בטללי אורות של קדושת הנבואה, המושרשת בסגולתה, בשכלה הבהיר המלא ברוחה העצמי, המאיר את דרכה, לדעת באפיה הפנימי ידיעה עצמית מקורית את ד' אל אמת, עד כדי נשיאת דגל קודש זה, שהוא תפארת כל ההויה כולה, ברמה לעיני כל אפסי ארץ. זאת היא עטרת התפארת המיוחדה לישראל, נתונה בטבע המקודש של ברכת ד' החופפת על ראשינו, שבשביל כך יש מקום לכסוי הראש בתכונת המוסר הקדוש של ישראל, להורות על אצילות מיוחדת, השרויה בשכל הישראלי בפנימיותו, העודף ביתרונו על השכל הטבעי, אשר לכל אדם באשר הוא אדם, בעל שכל הגיוני לבדו, שאין בו אותו הפאר העליון, המצטין בתפארת ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", שזהו הודנו והדרת כבודנו, שאנו מברכים עליהם : עוטר ישראל בתפארה.


בא"י, אמ"ה, הנותן ליעף כח.

נפלא הוא הכח הנפשי, הנתון בתוכיותה של הנשמה, המנצח על תכונת החיים ומפלס את דרכי ההנהגה של מלאכת האדם בכל משטריו ותוכן עלילותיו. גם כשהחולשה גוברת, כשהכחות הטבעיים, ע"פ תכונתם הגופנית, מגיעים לידי משבר, ע"י המכשולים הרבים העומדים נגדם, גם כשהמכשירים את הכחות הגופניים למפעלם המלא מוצאים כ"כ הרבה מניעות ועכובים, גם אז מופיע הוא, בחסד אל גבור תמים דעים, זרם חיים רוחניים מהמקור העליון של הנשמה, המחדש רוח גבורה ונותן כח חדש לעמל החיים ולמפעלותיהם המגמתיות. וזהו הכח האלהי הנתון במתנת שדי, מידי אדון כל הנשמות, ליצוריו החוסים בצל כנפיו, לעמוד להם בעת כלות כחם. "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבל". ועל פליאת המעין הזה,המפכה ועולה להזרים חיים ועצמה, גם בעת אשר הכח החמרי כבר בא עד הגבול של החלישות והעיפות, אנו מברכים : הנותן ליעף כח.


בא"י, אמ"ה, המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי.

ההכרח של השינה בא בתכונה כפולה. העיפות הנפשית, אחרי אשר מלאה חקה בעמלה החיוני, לקבל רשמים מכל הסביבה, לעבדם עבוד רוחני, ולהביאם לאוצרה הרוחני פנימה, זאת היא הגורמת לדרוש בחזקה מנוחה נפשית פנימית, להעתק מן העולם הסובב ומכל רשמיו המרעישים בחקיקתם. זאת היא הפעולה הנפשית של השינה, הבאה בעקרה ביחש להעינים, הכלי המקשר את הנפש אל כל העולם החי והרוגש אשר מסביב לו. זאת היא השינה העמוקה, הבאה מתוך תביעתה של המרגעה הנפשית. אבל עם זה מתחברת היא התביעה של התנומה, הבאת בעקב הלאות של הכח החמרי, הניכרת על האברים החיצונים, שהמקום היותר מסוים וקודם לכל האברים להיות מורגש בהם הכרח דרישה זו הם העפעפים, בתור כלים להאבר הפלאי, ראי הנשמה, העין, שעליהם שוכנת היא התנומה הקלה והחיצונה. שתי אלה יחד הן המפריעות את המשכתן של פעולות החיים הערים והרעננים, בצד הרוחני והחמרי גם יחד. הרוח המתאזר חיל ע"י מנוחת השינה וכלי הבשר המתכוננים להיות כלים מכשירי המפעלים הנכבדים לתעודת החיים, שניהם יחד מוצאים את מטרתם בברכת ד' ע"י המנוחה המבורכה של השינה, שהאדם מתחדש ע"י כבריה חדשה בכחותיו הרוחניים והחמריים. והננו מברכים ע"ז : המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי.


ויהי רצון מלפניך ד' או"א אבותינו, שתרגילנו בתורתך, ודבקנו במצותיך.

אחרי שבאה ההודאה על חדוש החיים, הפנימיים הנפשיים, והחצוניים הגופניים, ע"י העברת השינה מעינינו והתנומה מעפעפינו, הננו שבים להתפלל לד' אלהינו, המשפיע עלינו את קדושתו כפי המדה של הטהרה הקדושה והדבקות שלנו עמו יתברך, ויותר מזה מה שהוא יותר פנימי בסדרי הקדושה, המושפעים בנפשותינו, מצד קדושת האבות, שבשביל כך אנחנו קוראים אותו ב"ה בשם : אלהי אבותינו, שיהיה כח החיים הפנימי, המתחדש בנו לפעולותינו החיוניות, במשך זמן היקיצה והמפעל בחיים, מתאים אל מגמתו העליונה ע"י נטית הקודש. שתרגילנו בתורתך. החיים הנפשיים הפנימיים הם הולכים ומפכים בזרמיהם, באדם פנימה, במהירות והטבעה עמוקה, שרק ע"י ההרגל של הופעתה של תורה בתוכיות החיים, ישובו החיים להיות זורמים בטבעם ע"פ קדושתה של תורה, והעברת השינה הפנימית מהעינים תהפך לברכה ולחיים נצחיים לאדם, והמפעלים החיצונים של האברים, העומדים כבר הכן להכשרת פעולותיהם ע"י העברת התנומה מהעפעפים, יהיה הכח המנצח עליהם ע"י אברי הגויה כולה מקודש ומטוהר, ע"י מה שתדבקנו במצותיך המעשיות בכל מפעלי אברינו כולם, בכל מערכות חייתם, ותהיינה התורה הפנימית והתגלויות המצות החיצוניות, קשורות בקשר הקודש בקרבנו, לעומת החיים הפנימיים והחיצוניים המתחדשים בקרבנו ע"י המרגוע של מנוחת השינה, שעברה עלינו בברכה לחדוש העז והאומץ, הנפשי והגופני, במלואם השלם.


ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עברה ועון.

שלש בחינות בשמירת האדם ממכשול. יש מכשול, שבא מפני חסרון מוסרי בטבע הנפש ותכונת המדות, הנוטות לאיזה כיעור וקלקול, שזהו הענין של חטא, שהוא מצין תכן של חסרון. ויש שהאדם איננו כ"כ בעל חסרון בטבע מדותיו, אבל לא נקלטה יפה בנפשו חובת השמירה של חק ומשפט כתוב, של שמירת התורה והמצוה, שהעברינות בעצמה, אע"פ שאין בה מצד עצמה פחיתות מדה טבעית, היא הקלקול היותר גדול במהלך חיי האדם. תכונת העברינות הזאת, שלעבור על דין ומשפט שבתורה הוא ענין אפשרי לה, זהו בכלל עבירה. ויש שהאדם איננו עבריני בטבעו, ולא נקל הוא בעיניו לעבור על חק ודין תורה, אבל יש בו לפעמים איזו נטיה מיוחדת לאחת מהתאוות, שאין פחיתות המדות כ"כ ניכרת בהן, אבל העיוות ביחש לקדושת התורה הוא גדול עי"ז, וזהו בכלל עון. כדי להנצל משלשת הפגמים הללו, פגם התכונה הנפשית, ופגם חלישות הקשר עם החוק, ופגם הנטיה המיוחדת לעיוות דרך הישרה באיזה פרט מיוחד, הננו מבקשים ואל תביאנו לא לידי חטא, על הראשונה, ולא לידי עבירה, על השניה, ועון, על השלישית.


ולא לידי נסיון.

יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים.


ולא לידי בזיון.

הכבוד הוא המעמיד את החיים הרוחניים של האדם בצביונם. גדול כבוד הבריות מצד עצמו, מצד שהוא מורה על יתרון נשמת האדם, שהכבוד הוא מחובר עמה. ועל כן כל בזיון שמזדמן להאדם יש בו משום הורדת ערכו האנושי בכלל,וגורם הוא עי"ז גם השפלה כללית בערכי חייו הרוחניים כולם. על כן גדולה הבקשה, שלא יביאנו ד' לידי בזיון.


ואל תשלט בנו יצר הרע.

אע"פ שהבחירה היא נתונה לאדם, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, בכ"ז ישנם הרבה אפנים יוצאים מכלל הבחירה, ע"פ דרכי ד' העליונים. לפעמים בדרך עונש, שהבחירה נטלת מן האדם, כענין חזוק לב פרעה וכיו"ב, כשיטת הרמב"ם הידועה בה' תשובה. ויש לפעמים, שאיזה דבר גדול צריך לצאת לאור עולם ע"י השלטת יצה"ר על האדם, כענין ל"ה ישראל ולא דוד ראויים לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה, כמבואר בפ"ק דע"ז. ועל כל אלה הננו מתפללים שיצילנו ד' ממאורעות כאלה, ושנהיה תמיד מתנהלים בדרך הישרה והרצויה, הרחוקה מדרכי הרשעה. ואל תשלט בנו יצה"ר, משום טעם ועילה שבעולם.


והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע.

ישנם אנשים רעים מצד עצמם, שפגיעתם קשה תמיד לכל בכל האפנים, והם בכלל אדם רע. אמנם ישנם, אנשים אחרים שהם בכלל טובים, אבל לפעמים יש שהצירוף שלהם עם איזה אדם מיוחד, שאע"פ שהוא ג"כ איננו רע מצד עצמו, מעורר בם ענינים של תכונות רעות. והרע הזה אינו בא כ"א בבחינת הצירוף של אלו השנים יחדיו, שהדבר הזה הוא מסודות תכונות הנפשות ביחסיותן. ע"כ הבקשה היא מכוונת, שיצילנו מאדם הרע בהחלט בכל אפני צירופיו, ועוד יותר מזה גם מאדם שהוא טוב מצד עצמו, אלא שיוכל להיות שביחס אלינו יהיה בגדר רע, שאיננו אדם רע אבל יכול להיות בכ"ז בכלל חבר רע, שגם מזה יצילנו ד' ברחמיו.


ודבקנו ביצר הטוב, ובמעשים טובים.

יש שיצר האדם הוא טוב, ומציר לו תמיד ציורים טובים בדרכי מוסר, ביראה, אהבה, רצון, נדיבות, ענוה ורחמים, וכאלה, אבל הציורים הללו אינם דבקים בו, אלא שהם כמו ציורים עוברים, חולפים ושוטפים. ואז לא יתעצמו אלה הדברים הטובים בנפש האדם, ולא יבא על ידם למגמתו העליונה במוסר ובקדושה. ע"כ אנחנו מבקשים, שידבקנו ד' ביצר הטוב, והמחשבות הטובות והציורים הטובים יהיו תמיד עצם מעצמות הנפש שלנו, בעצמיות התוכיות והפנימיות שלה. כמו כן הוא לענין המעשים הטובים. כי יש אדם, שעושה מעשים טובים, אבל אין העשיה הזאת באה מתוך עצמותה של הדבקות הנפשית במעשים הטובים הללו, אלא שהוא נוטה לעשות מעשים טובים על ידי ההזדמנות, שהם מזדמנים לידו, באופן כזה אין המעשים הטובים נלקחים מעצמות רוחו ואינם יכולים להתעלות כ"כ במעלה העליונה של קדושת נשמתו. וע"ז אנחנו מבקשים שידבקנו ד' במעשים טובים, שהמעשים הטובים יהיו קשורים ודבוקים בנו, נובעים מעצמות נפשנו ורוחנו, שאז יהיו הם הגורמים היותר גדולים להרבות ע"י עשיתם את האור העליון, האור האלהי, הגנוז בנשמתנו פנימה, שכל המעשים הטובים ממנו הם נלקחים.


וכוף את יצרנו להשתעבד לך.

אע"פ שכבר התפללנו, שידבקנו ד' ביצר טוב, וא"כ יהיו כל יצרי לבבנו רק טובים ונכוחים, הולכים בדרך הישרה, של הצדק והטוב, של המוסר והיושר, הנה כ"ז עדיין איננו כ"א בגדר הכנה והכשרה לישועת ד' האמתית, הצריכה לבא ע"י הקשר הפנימי של נשמתנו עם יוצרה ובוראה ב"ה. שהרי כל הטוב והיושר, הצדק והמשרים, יש להם ערכם הנעלה רק בזמן שכולם הם רק כמו כלים ובסיסים, שעל ידם יתגלה חפץ ד' בעולמו ותכלית השגת מילוי רצון ד' ע"י האדם ומעשיו הטובים. ע"כ גם היצה"ט יש לו ערכו הנעלה רק כשהוא יהיה נכפף לשעבוד העליון, להפיק רצון ד' בחיים ובמציאות. ומבקשים אנו בשביל כך : וכף את יצרנו להשתעבד לך, באופן שכל חמדת החיים, הרוחניים והאציליים, יהיו קשורים ואגודים להפיק על ידם רצון הגבוה של מלך כל עולמים, לעדי עד ימלך.


ותננו היום ובכל יום לחן, ולחסד, ולרחמים, בעיניך ובעיני כל רואינו.

עניני הסגולות הטובות והקדושות שאנחנו מבקשים שימצאו בנו, ובסביבה המתיחשת לנו, יש בהם שאנו מבקשים שיהיו בפעל, ויש מהם שאנו מבקשים שיהיו בכח. מה שאנו מבקשים את החן, את החסד ואת הרחמים היום, היינו שבפעל תהיינה המדות הללו מתעוררות ובאות לידי גילוין הטוב ביחוסינו, בין בגילוי ההנהגה האלהית הנפגשת בנו, שהן הן עיני ד', בין מצד בני אדם הקרובים אלינו בהתגלות יחוסיהם לנו, שזהו בכלל "בעיניך ובעיני כל רואינו". ומה שנוגע להכח הטמיר של הסגולות היקרות הללו, הוא מה שאנו מתפללים ג"כ היום, שכה יהיה בכל יום מהימים העתידים, הקרובים והרחוקים, יתן ד' אותנו לחן, כלומר שמציאותנו תעורר ,רגשי כבוד, גדולה ותפארת, בכל הנפגש עמנו ובכל סביבתנו כולה. החן הוא הגודל והפאר הנפשי, המתגדל ע"י הכרה לטובה, שהאדם מכיר איזה חזון, איזו מציאות, אע"פ שהרושם הזה, של הגודל והפאר, אין בו כלל משום נטיה מעשית לטובה ממשית ולכבוד להנושא ההוא. החסד, זהו כבר ענין שירושם בנטיה מעשית, להגדיל הטוב של הנושא ההוא בכל מלוי הרצון. והרחמים הוא התכן של הגברת הרצון, שיש בהחפץ להגשים ולהוציא לאור עולם את כל הטוב האצור בפנימיות נפשו, לטובת הנושא הידוע או הנמצא הידוע. וע"כ אנחנו מבקשים שיתננו ד', בין בפעל, דהיינו היום, בין בכח דהיינו בכל יום, לחן, ולחסד, ולרחמים, בעיניך ד' אלהי כל בשר הנוהג בחסדו כל דור, ובעיני כל רואינו, שיתיחסו אלינו באלה המדות הטובות והרצויות.


ותגמלנו חסדים טובים.

ענין גמילות החסדים בא להורות, שאנו מצפים לחסדים, שיש בהם שורש במעשינו, והיא ברכה יסודית, שאע"פ שהננו זקוקים למדת החסד, שבה עולם יבנה, אבל חפצים אנחנו שמעשינו יהיו הגורמים ג"כ למדת החסד שתופיע עלינו. וזהו התואר של גמול המחובר עם החסדים. ובאמת אז כאשר החסדים הם קשורים עם התגמול, אע"פ שהם חסדים, והם עוברים הרבה את המדה המצומצמת של הדין, בכל זאת הם בכלל ההתאמה של מדת הצדק והאמת העליונה, ואז הם טובים מובילים לתכלית השלמות הנצחית הרצויה, מה שא"כ חסדים שאינם מיוחשים כלל להתגמול, הם יכולים להיות לפעמים אינם טובים בתולדות שהם מביאים ובסדרי החיים הבאים על ידם, כי הטובה, השובע והשלוה, הבאה בקשר עם ההכנה לשלמות ולקדושה, היא היא הטובה השלמה, שראשיתה וגם אחריתה היא לברכה. ולטובה שלמה כזאת יכסוף האדם אשר ישרה נפשו בו.


בא"י, הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.

החסדים, אשר עם ישראל, העם אשר בחר בו ד' לאור עולם, מקבל מאת ד', מקבל הוא אותם בצורה של תגמול בהתאמה למעשיו ולדרכי לבו, כאמור בתפלתו של שלמה, בבנין בית המקדש לגבי איש ישראל : כאשר תדע את לבבו. ואלה החסדים הטובים יש בהם התאמה, ביחושים הפנימיים ויחושים החצוניים שלהם, כאשר הם החיים השלמים בכלל מתאימים לתכונה הנפשית הפנימית, הבאה בהעברת השנה מהעינים, ולתכונה הגופנית החצונה הבאה בהעברת התנומה מהעפעפים. וכח החיים המתאים, המחבר את היסוד הפנימי ואת היסוד החצוני שבערכי החיים בחוברת, הוא דבר המיוחד לישראל, הקשורים ביסוד האחדות העליונה, שכל מעשיהם, מדותיהם, תכונותיהם, ושאיפת רוחם ורצון לבם כולו, מכוונים לההתאמה הכללית הזאת, אשר רק ממנה באחודה יצא הטוב הגמור להופיע בעולם.