עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק לו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

היחוד שהתבאר עניינו בחלק הראשון מזה הספר, הוא הדעת את יי' ולזה התכלית נברא האדם והושם בזה העולם להשלים סוף המחשבה במעשיו הטובים, כי זה העולם עולם המעשה כנגד ה"א אחרונה שבשם כמו שהתבאר ובהיותו עובד ועושה כל מעשיו בעצת התורה ורשיונה על הכוונה הראויה שהתבאר עניינה בחלק השני מזה הספר, הנה הוא בכחו זה קושר ומייחד סוף המחשבה בראשיתה ולזה נברא ונעשה בדמות הכבוד העליון ובדוגמתו לעוררו בהתעוררות עבודתו עבודת האמת והצדק כפי דרכי התורה אשר הם התקון וההכשר אל זה ההתעוררות, כי לתכלית זה בא האדם השלם והשם מכריע בין עליונים ותחתונים לשקלם וליחדם בכח מעשיו, והנה הוא בהיותו משלים זה סבה ראשונה שיתיחד השם הגדול בכבודו וזה הוא ההתפארות שהקב"ה מתפאר בעבודת עבדיו הם היודעים שמו העובדים מאהבה, וכענין שהתבאר בפרקי האהבה בסייעתא דשמיא והוא העובד על זה הדרך, עליו שנו חכמים ע"ה רע אהוב אוהב את המקום ואמרם אהוב לרמוז כי התפעל מן האהבה ההיא וכוונתו בה בשלמות עד שהוא והאהבה ההיא דבר אחד יחשב והרי זו הכנה נפלאה, ובזה תכונן עבודתו מצד ההתפעלות עד שיהפך לאוהב נאמן למקום ותתפשט זאת האהבה אל הבריות, ובמה יודע איפה אם לא בשיאהב את המקום על הבריות כי האוהב הנאמן מרבה אוהבים לאהובו משתדל שיהיו כלם אוהבים למקום כמוהו:

ואמרו בספרי ואהבת את יי' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך ובסוף יומא שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, ובשוחר טוב ארחמך יי' אחבבך על בריותיך ואמרו בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ויצר הרע שונא הוא ובעבודתו השלימה מייחדו ביצר הטוב ומהפכו לאוהב והרי הוא אחד בכל חלקיו ואין בו צד חולק ולא מנגד למקום ברוך הוא, וזה תכלית האהבה והרי זה מדמה הצורה ליוצרה אחד באחד יגשו, ובתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעבד ועם שנגלהו אמת, נסתרו צדק מצודק יורה על מה שכתבנו וכפלנו הרבה מסתרי העבודה ושלמות הכוונה בה, וזה, כי האדם ירצה מאוהבו שתהיה אהבתו אליו שלימה וזה יגיע כשלא יאהבנו לשום תכלית לא לתקות גמול כי איש כזה אינו אוהב כי אם את עצמו לא את רעהו כשמקוה ממנו תגמול אהבתו, כן ועל זה הדרך צריך שתהיה אהבתו לרעהו ואמרו ז"ל רעך ורע אביך זה הקב"ה וזה לעשות מעשהו מעשה התורה והמצות והעבודות:

ואמנם בענין המניעה מעבור על רצונו ולעשות הדברים שהם שנואי נפשו וכמו שהם שנואים אליו מצד שהם הרע בעצמם וצריך להרחיקם מזה הצד, כן צריך להרחיקם ולשנאם שלא לעשותם לרעהו, לא מיראת שום רע שיגיעהו מאתו כן ועל זה הדרך צריך האוהב את המקום הרע האהוב הנזכר להרחיק ולשנא הדברים והעברות שנואי נפש המקום ב"ה שהזהיר עליהם בתורתו, לא מיראת ענשם כי אם מצד שלא ישער בעצמו שיהיה בו צד חולק ומנגד עליו שלא יעבור על רצונו, וכמו שאמרו שלא יהא לבך חלוק עליך וזה כלל גדול בתורה ודאי כלל הייחוד שהוא כלל התורה כולה ותכליתה וכמו שהתבאר, והקדוש ר' עקיבא בעל זה המאמר ע"ה הוא היה בעל הנסיון בכל זה נאה דורש ונאה מקיים מסר עצמו על קדושת השם מאהבה והוא הייחוד הגמור ויצתה נשמתו באחד וזה לתכלית השלמות שבא להשלים ברוחו ונשמתו סוף המחשבה העליונה סוד הקדושה והייחוד ובגופו בסם והמתיק נרתק המחשבה ההיא נרתק לנרתק, וזה כסוד הקרבנות ידוע לחכמי לב ולא היה לבו ע"ה חלוק עליו כי אם מיוחד בכל חלקיו ולזה קדש את השם, וכמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל וזה רע אהוב ונזהר ושנא מה ששנא רעהו ולא חלל שמו וכענין ולא תחללו את שם קדשי, עד כאן יגיע תכלית אהבת הרע לרעהו להסיר המסך המבדיל בין שניהם, כדי להראות עמו פנים בפנים להדבק בו דבוק נאמן, ולזה ימסור גופו המעכב זה הדבקות להזבח לפניו ותהיה רוחו דבקה ברוח רעהו משיקות אשה אל אחותה והיו שניהם כלל אחד וזה כלל גדול בתורה:

בן עזאי אומר זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו, זה כלל גדול מזה, בן עזאי העלה זה התכלית עד רום המעלות, והנה הוא ע"ה גלה במאמרו זה על כל מה שבארנו בזה הספר מתקון האדם ובנינו שהיה לתבנית ודמות הכבוד לתקנו, ולזה נעשה בדמות אלהים וכל תולדות האדם שהם מעשיו הטובים ותורתו כלם מכוונים נזכרים ונעשים להשלים זה התקון הנפלא אשר לזה נברא ונעשה האדם והושם בו זה הכח מכל נברא זולתו, ולזה היה כלל זה גדול מכלל רבי עקיבא ע"ה שהוא לא התנה בכללו אלא שיאהב את רעהו כמוהו:

והנה האדם קרוב אצל עצמו וכל מעשיו מכוין בהם לעצמו ולתועלתו וכענין ויודוך כי תטיב לך, והוא ע"ה למד דעת את העם שתהיה אהבתם לרעיהם כאהבתם לעצמם, ומה שישנא ויתועב לעצמם ולא יעשוהו להם שגם לרעהו לא יעשוהו ועד כאן תגיע מעלת האהבה לדעתו ע"ה, והיא האהבה אשר יאהב השלם למקום שהוא הרע האמיתי, אבל שיאהב את רעהו יותר ממה שיאהב את עצמו ותגדל ותעלה זאת האהבה עד שיכוין בכל מעשיו תועלת רעהו וכבודו לבד עם שלא יכוין לעצמו בזה שום תועלת ולא שום כבוד, עד שישער שאם יגיעהו נזק או חסרון כבוד כדי להועיל לרעהו לא ימנעהו זה מהועיל לו הנה זה לא שמענו מכלל ר' עקיבא ע"ה:

ובן עזאי בא ולמד על זה ואמר כי כזאת תהיה אהבתו לרעהו, כי הואיל ונעשה בדמות אלהים צריך לנהוג עם רעהו כמו שצריך לנהוג עם מי שנעשה בדמותו, כי בהיותו עושה כן הנה עם האלהים הוא עושה ושלמות כזה מצאנוהו על נכון באדון הנביאים הרועה הנאמן ע"ה, כי בכל דרכיו עם ישראל היה מכוין לתועלתם וכבודם עם שהיה איפשר שיגיע לו מזה נזק וחסרון כבוד, ולא היה חושש לזה לאהבת ישראל שהם עשויים ומסודרים בדמות אלהים, והם צבאותיו ובניו ובן המלך הרי הוא כמלך. וכמו שיוכיחו ענייניו עמהם, ובפרט במעשה העגל שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, והוא ע"ה לא חשש לזה ובקש רחמים עליהם שאמר שם מיד ויחל משה את פני יי' אלהיו ויאמר למה יי' יחרה אפך בעמך וגו' ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו', ועם שהם היו בעוכריו וגרמא בנזקין במי מריבה, לא נמנע בשעת הצורך לבקש תועלתם וכבודם, וכמו שכתוב יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו', זה הכלל כל מנהגו עמהם כמנהגו עם המלך לתועלתם וכבודם לא להנאת עצמו ולתועלתו ולא לכבודו כלל:

כן על זה הדרך צריך שתהיה כוונת העובד השלם בעבודתו ליוצר נשמתו, וזה שכל עבודתו בתורתו ומעשיו הטובים תהיה מכוונת מול תקון הכבוד והייחוד העליון בעצם וראשונה, ולא יכוין בעבודתו לעצמו כלל לא שום תועלת ולא שום כבוד, אבל כוונתו בעבודתו תהיה לתכלית שיתיחד השם הגדול בכבודו והוא צורך גבוה לא זולת, וכמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, וזה כל האדם וזה תכליתו בבריאתו, ולזה נעשה בדמות אלהים כדי שיהיה בו הכח והספק אשר ביד אלהים עליון בזה, וכמו שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ועל הדרך שהתבאר סודו בפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ולהורות על סוד זה אמר בן עזאי בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה, והוא ע"ה היה מוכתר בכתר זה השלמות כנראה ממה שהיה אומר חשקה נפשי בתורה, וזה יורה על תכלית הדבקות ומזה היתה עבודתו על הדרך אשר בארנו:

וזה אמנם יושג ויושלם בעסק התורה מאהבה וחשק, ולזה התכלית הושם האדם בזה העולם שהוא כנגד ה"א אחרונה שבשם סוף המחשבה העליונה, כי בעבודתו על הדרך ההוא קושר ומייחד העולמות ובהשלימו הכוונה בעבודתו בזה העולם הרי העבודה ההיא נוגעת עד הלב, וכאלו תוקע העבודה בסוף המחשבה ומשלימה ולזה היה זה העולם עולם המעשה וזה שקול העולמות ושכלולן אלו באלו וייחודן אלו באלו מצד העבודה הנעבדת בזה העולם כאלו עובדה בסבתו שהוא סוף המחשבה העליונה, והרי העובד הזה בזה העולם דוגמת הצדיק יסודו של עולם המשלים בין העליונים לו ובין הכלה הכלולה וקושר סוף המחשבה בראשיתה והוא שלום הבית, כן בדוגמא זו הצדיק השלם למטה קושר ומייחד זה העולם בסבתו למעלה בעבודתו השלימה, והאיש אשר כזה אות ומופת בעולם והוא המוריד עליונים למטה, והוא סבה שתשרה השכינה בעולם הזה ונשלמה הכוונה בבריאה ושלום בכל כי נשלמה התאוה:

וזה סוד אמרם ז"ל נתאוה הקב"ה שכשם שיש לו דירה למעלה שיהא כך דירה למטה, והעובד השלם סבה שיהיו דיורים התחתונים כדיורים העליונים והב"ה מניח העליונים ושורה בתחתונים, וכאמרם ז"ל אם בחוקותי תלכו מה כתיב שם ונתתי משכני בתוככם, אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל, למדנו כי קיום המצות הגורם הגדול להשכין השכינה למטה, וכששוכנת למטה היא הראיה ששוכנת תחלה למעלה:

וזה סוד הייחוד השלם שהוא תכלית כל העבודות, והרי צדיק הגורם זה למטה בדוגמת הצדיק שהוא השלום למעלה, והרי זה למטה מטיל שלום בעליונים ובתחתונים והיא ההסכמה ביניהם והיותם שקולים ומיוחדים אלו באלו, וזה סוד או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי אמר, כי השלם הוא המחזיק במעוז העליון שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, אשר זה יושלם בעסק התורה וקיום המצות שהם העוז והמעוז להיותם סבה אל הייחוד שהוא המעוז אל העליונים, ועל הכוונה השלימה שהתבאר עניינה, ולזה הקדים יעשה בתחלה ואחר כך שלום לי, והעשייה הוא התקון וההכשר שצריך להקדים אשר בסבתו ישתלם הייחוד, והיא העבודה השלימה שהיא סבת הייחוד ונתינת שלום מחובר ומיוחד בארץ:

וזה סוד יעשה שלום לי יתקן כדי שיהיה שלום לי, והרי שלום והסכמה וייחוד בעליונים תחלה ואחר כך שלום יעשה לי בתחתונים ושלום בכל, והיא ההסכמה בהיות עליונים ותחתונים בשקול וייחוד אחד, ולפי שאין הפסק אל הייחוד סיים בעשייה כמו שהתחיל בה, והוא אמרו שלום יעשה לי יחזור ויעשה בענין שלא יהיה הפסק בייחוד ובשלום, ולפיכך היה עסק התורה וקיום מצותיה סבת ייחוד השם הגדול בכבודו:

וכבר כתבתי כי התורה הוא השם הגדול והמצוה שכינת עוזו, וכן אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר התקונין (ח"א כ"ד ע"א) הקב"ה הוא התורה, והמצוה היא השכינה, אשרי חלקו של מי שמייחד אותם והעסק בהם הוא ייחודם, והוא סוד באלהים נעשה חיל ומצות עשה הם הכנפים שבהם פורחת היונה תמה באויר הידוע להתייחד שם, כי הם הנותנים לה כח לעוף השמים הידועים, ובפרק במה טומנין אלישע בעל כנפים אמר לו מה זה בידיך, אמר לו כנפי יונה כנפי יונה ודאי והוא הדין לכל מצות עשה שהם כנפים ליונה תמה, ועוד שם מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהם:

ובפרק הרואה מה יונה אינה נצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן נצולין אלא במצות, והכוונה לומר שהמצות הם כנפי יונה, וכשישראל מקיימים אותם ועוסקים בהם הם נותנין און ועושים חיל בגבורה, סוד אם הבנים לפרוח בהם באויר השמים ובכחם נפרדת ממצרים המציקים לה ולבניה, וזה אמרם מגינות ומצילות כי בכח הכנפים נצולת מכף מעול וחומץ ועולה בהם בכח העופפות להתייחד עם דודה ואור עיניה, וצריך שיהיה העסק בשניהם בתורה ובמצות להגות בתורה כנגד השם הגדול, ולקיים המצות כנגד שכינת עוזו, וזהו הייחוד הגמור, ובזולת זה אין הייחוד שלם להעיד, כי אין ייחוד השם הגדול שלם אלא בה, ואין רשות ליחדו כי אם בשכינת עוזו, דכתיב כי אם בזא"ת יתהלל המתהלל, וכתיב בזא"ת יבא אהרן וגו', וכתיב אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך:

והסוד השכל וידוע אותי כי הייחוד בכוונה על הדרך שבארנו הוא ההשכל והדעת את יי, וסוד זה אמרו השכל וידוע אותי ליחד השכל והדעת באת, עד שיהיו לאחדים בלא שום פרוד וזה לשון השכל וידוע אותי, ובאר ואמר שהדרך לזה הייחוד היא התורה שהיא נכללת ומיוחדת בשני חלקיה שהם מצות עשה ומצות לא תעשה, והיא אחת בהם תורת אמת תורת יי' תמימה מתויימת בעצמה ושלימה ומתיימת ומשלמת את השם, כלומר סבת ייחודו והוא אמרו כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, אמר כי כבר סדר ותקן דרך אל זה ההשכל והדעת אתי, והוא חסד שמשם מצות עשה משפט שמשם מצות לא תעשה ושניהם מצודקים ומיוחדים בצדקה שהיא תורת אמת הנכללת מהם ומתיחדת בהם, והיא השלום המשלים ומסכים ביניהם כידוע לחכמי לב, וכלם פועלים בארץ חפץ ומתיחדים בה, והיא נכללת מהם ומתיחדת בהם, כן ועל דוגמא זו צריך שיהיה העסק בהם להשלים בהם הייחוד שהוא החפץ העליון המכוון בתקונם וסדרם, והוא אמרו כי באלה חפצתי נאם יי, כלומר הייחוד שהוא חפצי נשלם ונגמר באלה והכל נאם יי' ודברו, והוא סוף מה שינאום וידרוש מן העובד השלם כפי מה שקובל בזה מן החכמה, והוא אמרה סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

ועניינו כך סוף דבר הדבור והנדרש מכל מה שכללו הספר הזה הנשמע והמקובל מחכמת שלמה סוד ה"א אחרונה, וכבר קובל כי כל ספריו ברוח הקדש נאמרו, תכלית הכל את האלהים ירא כמו את יי' אלהיך תירא, וידוע כי היראה מקור מצות לא תעשה, ונכללו בעשה באמרו את האלהים ירא להורות על הייחוד, ואת מצותיו שמור ובכל מקום השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה,ואמר ואת מצותיו שמור לכלול מצות עשה בשמור שהוא לא תעשה להורות על הייחוד, כי הכל ממחצב אחד נחצבו כן:

ועל זה הדרך צריך הכוונה בעשייתם ובקיומם, והוא הייחוד על הדרך ההוא עצמו אשר בארנו והוא שלמות הרצון והחפץ העליון הנדרש מכל האדם, ואמר כל ואמר האדם, להורות על העובד השלם המשלים זה התכלית, כי הוא בדוגמא עליונה והוא הצדיק הנקרא כל גם זה למטה הוא הכל וכלל הכל, והוא האדם הידוע אשר ישא כל זה הכבוד להיותו למטה משלים הייחוד והחפץ העליון כדמות צדיק של מעלה אשר הוא שלמות הייחוד העליון, וזה סוד כי זה כל, והרמז בהם אל יסודו של עולם והאדם השלם יקר בשמו, הואיל והוא מתקן הכבוד ומשלים הייחוד כמוהו והוא סוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ועל הדרך שכתבתי במקומו בסייעתא דשמיא, וכשהתקון נשלם על הדרך אשר בארנו, הנה השם הגדול מיוחד בכבודו בשלמות הייחוד, ואז השמן הטוב והאור יורד ומדליק את נרות המערכה:

וזה סוד ויהי נעם אדני אלהינו עלינו, והוא השפע הבא מנעמי ביום כלת משה להקים את המשכן כשנכנסה הכלה הכלולה לחופה והכרובים פניהם איש אל אחיו כמער איש ולויות ונגמרה מלאכת עבודת הקדש והביאו את המשכן אל משה, והוא סוד עליית הארן אל בית שמש ויברך אותם, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, מיד אמר ויהי נעם אדני אלהינו עלינו והרי הוקם המשכן למטה ומשכן אחר הוקם עמו למעלה, ושרתה שכינה למטה והשכינה העליונה למעלה בסוד הנעם העליון:

ולזה אמר תפלה זו בגמר מלאכת עבודת הקדש והקמת המשכן הוא הייחוד השלם בסוד ויביאו את המשכן אל משה והברכה שורה על דבר שלם סוד זכר ונקבה בייחוד שלם, והוא סוד ויהי נעם יי' אלהינו עלינו הנעם העליון הוא האור הבהיר בא ושורה עליהם בהיותם בייחוד אחד, ואמרו ומעשה ידינו כוננה עלינו, לרמוז שהתקון ההוא יושלם ויכונן במעשים אשר נעשה שיהיו מכוונים מלמטה נגד שרשיהם למעלה בדמותם כצלמם, ובהיותם על זה השלמות אז כוננה עלינו במעשים ההם, אתה אדני אלהינו התקון ההוא באופן יעלה כאלו אנחנו כוננוהו בידינו:

ולפי שאם באולי שגינו בסדור התקון ההוא כי לא היו המעשים מכוונים בשלמות נגד התקון ההוא להיותו בדמותו בצלמו ושגיאות מי יבין אתה תשלים חסרוננו ותכונן התקון ההוא הנדרש במעשה ידינו איך שיהיו קח הטוב שבו והעלם עיניך מן השגגה והחסרון, והוא אמרו עוד ומעשה ידינו כוננהו. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק ובו נסתמו דברי זה החלק ונחתם ספר מראות אלהים הכולל ד' חלקים המיישרים את האדם בעבודת הקדש. בעזרת נאזר בגבורה ונאדר בקדש:

והיתה השלמת חבורו יום חמישי שני ימים לחדש טבת שנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים ואחד לבריאת עולם. והתחלתי להתעסק בחבורו ואני בן ארבעים ושתים שנה וגמרתיו ואני בן חמשים שנה:

תם ונשלם חלק סתרי התורה, האל יזכנו לפאר תורה: