עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק סו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ממה שכתבנו יתבאר כי השלמות אשר זכרנו אי איפשר הגעתו כי אם במעשה המצות וקיומן בפועל, כי הואיל ונברא האדם לתבנית המרכבה באיבריו ופרקיו כמו שבארנו והיו בו כלי המעשה עיקר הנה היה הכוונה בהם העבודה בפועל להמשיך התכלית אשר בעבורו נברא אשר הוא הייחוד ואי איפשר כי אם במעשה, ולזה היו המצות המעשיות החלק היותר גדול בתורה, לפי שקיומן צריך בפועל תמיד כי מצות לא תעשה אין קיומן כי אם בשכל, והוא שיהיו עיני האדם על דרכיו תמיד ולא יסיח דעתו ויזהר לבלתי יחטא, כי כמו שקיום מצות עשה בפועל סבת בנין העולם וקיומו, כן קיום מצות לא תעשה בפועל סבת חרבנו, אלא שאם בא דבר עבירה לידו וניצל ממנו הרי עשה מצוה שכפה יצרו ואין מצוה יתירה כזו, וכדאיתא פרק קמא דקדושין, והטעם כי כשאדם כובש את יצרו וכופהו וזובחו השם הגדול מתייחד בכבודו ומתעלה בעולמו, וזה פרי המעשה וקיום המצות, ועל דרך זה יהפכו וישובו לא תעשה לעשה וזה סבה שתתעלה מדת הדין ברחמים שהוא הייחוד השלם, וזה פרי העבודות כלם:

וזה סוד הכשר ותקון הרע והמעוות לתקנו שיהיה כלו טוב וישר והוא שרש האהבה שנצטוינו עליה באמרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך, ושנינו במשנה פרק הרואה בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, כי מוטל עלינו חובת תקון כל הדברים לישרם ולהמתיקם, כמו שהיו במחשבה העליונה קודם הבדלם משם, כי בהיותם שם טובים וישרים היו ולזה נתחייבנו באהבה גם ביצר הרע והוא התייחדו ביצר הטוב, והיו לאחדים שלא יהיה זה חלוק על זה, וזה סוד האהבה שהיא שרש הייחוד וכמו שהתבאר במקומו:

ולפי שזה כלו שלמותו במעשה המצות לזה היו חלק האהבה להורות, כי הייחוד שהוא התכלית המכוון תלוי בקיום המצות בפועל אשר הם מצד החסד סוד אהבה רבה:

ובספר קנה ראיתי בזה הלשון ועל כן תרי"ג מצות כלם להוריד מן הא', אל הת' וזהו מצות מעשיות צורך גבוה וצורך אדם עד כאן. הנה באר כי מצות עשה קיומן בפועל ובמעשה שלם ומצות לא תעשה על הדרך שכתבנו כלם תכליתן הייחוד הגמור מראש המחשבה העליונה עד סופה, ואמר שהם צורך גבוה וצורך אדם:

ובשבת פרק רבי עקיבא אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להם מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע עד כאן, הנה כי מי שאינו גשם יתייחס לו המעשה להיותו חלק גדול בשלמות, וזה הוא הנראה והמוחש יותר מהשכלתם והוא היותם מניעים אלה הגרמים השמימיים והם עושים בזה דבר קונם בגבורה וכח בב"ת, וידוע כי הם יניעו אלה הגרמים מצד הציור וההשכלה והיא הקודמת בהם אל ההנעה, ואמנם הקדים ההנעה אל ההשכלה עם שהיא המאוחרת במציאות להיותה קודמת בידיעת דוד כי הוא המאוחר אצל הטבע בעניינים אלו קדום בידיעתנו:

ועל דרך האמת ראוי שתקדם העשייה אל השמיעה כי הוא הקודמת מלמעלה למטה כסדך להיות הכוונה והתכלית במעשה ליחד הראש בסוף, ולזה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והוא מה שאמרו מי גלה לבני רז כי זה סוד גדול הוא היות תכלית המעשה הייחוד על הדרך שכתבנו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ח ע"ב) אמרו בזה הלשון, ובגין דישראל כד קריבו לסיני והוו ברחימו דלביהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשייה לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה שמיעה בהאי מעשה תליא עד כאן:

הנה כי עם שהשמיעה קודמת מלמטה למעלה כסדר להיות תכלית המעשה הורדת האור והשפע מלמעלה למטה הקדימו העשייה להיותה קודמת כסדר להורות על סוד זה, וזה אמרם והוו ברחימו דלביהו לאתקרבא לקב"ה, כי האהבה עוררתם על התכלית המכוון במעשה להיות המעשה מצד האהבה נאצל והסכימו אל האמת להיות זה סבת הדבקות במקום ברוך הוא:

ובסוף פרק דקדושין וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה:

ורבותינו בעלי התוספות כתבו שם, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב מהתלמוד עד כאן, ולזה הפירוש שחלק כן יתקיימו דברי רבי טרפון במי שלמד כבר דמעשה גדול ודברי רבי עקיבא במי שלא למד ובא לימלך, ולא פליגי בהא רבי עקיבא וזקנים על רבי טרפון, כי פליגי עליה בבא לימלך דאפילו בהא אמר רבי טרפון מעשה גדול:

ובסוף פרק קמא דבבא קמא אמר רבה בר בר הנה הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עאל לבית הכסא והוה בעינא מניה מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילי ומברך, והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה פירוש אלמא מעשה עדיף, ומשני לא קשיא הא למיגמר הא לאגמורי, פירוש למיגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל למיגמר לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן, והטעם כי המלמד תורה לחבירו הרי יש בידו שתים התלמוד שהוא עוסק בו בשעה שמלמד לחבירו, וגם יש בו מעשה כי המלמד תורה לחבירו הרי זה משלים לו את נפשו וכאלו עשהו דומה כי הוא שותף במציאותו, ואין מעשה כעושה נפשות, ולזה לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה גרידא דידיה:

ובשאלתות דרב אחא גאון ז"ל לא גריס קיים אמרינן לימד לא אמרינן, אלא הכי גרס ומנח תפילי והדר אמר לן ותו לא, ופריך תלמודא והיכי היה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמועה, והלא תלמוד גדול ממעשה, ומשני הא למיגמר הא לאגמורי דלמיגמר נפשיה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, אבל לאגמורי לאחריני לא עדיף ולפיכך היה מניח תפלין תחלה, וקשה לפירוש זה סוף סוף אמאי מנח תפילי ברישא, והדר אמר להו לימא להו ברישא דהא גמרא דידיה נמי הוי דהא אמרת תלמוד גדול:

ולפי מה שפירשתי בלשון לאגמורי לאחריני קשה נמי שהיה לו להקדים תלמוד של אחרים, הואיל ועולה ממנו תלמוד ומעשה, וכמו שפירשתי והנחת תפלין אינו אלא מעשה גרידא. וי"ל דמצות תפלין שאני דאין בכל מצות עשה כמוה שהרי כתוב בה למען תהיה תורת יי' בפיך, ושנינו במכילתא מכאן אמרו המניח תפלין כאלו קורא בתורה, ולמעלתה וחביבותה רצה ר' יוחנן להקדימה:

ומה שאמרו עוד שם במכילתא וכל הקורא בתורה פטור מן התפלין, כתב בעל העטור ז"ל ומסתברא לן דהקורא בתורה קאמר ולא בתלמוד ואינהו בגמרא עסקי עד כאן:

ועל דרך האמת מעשה גדול כי הוא בעולם הזכר והתלמוד בעולם הנקבה בסוד אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, יתבאר אם כן כי השלמות כלו תלוי במעשה המצות ובקיומן בפועל, וכמו שהמעשה גדול מן התלמוד בקדימת המעלה כסדר מלמעלה למטה, כן תועלתו בהורדת השפע ובייחוד השם הגדול בכבודו יותר גדול מן התלמוד, כי פרי התלמוד ותכליתו מעשה המצות, ופרי מעשה המצות ותכליתן הייחוד. ובפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר כתבתי ענין איך נתקן האדם בתקון הכבוד העליון סוד עולם הזכר, כדי שיתקן הכבוד התחתון סוד עולם הנקבה, ולזה נבראו באדם הדברים שהם נכללים בכבוד העליון שהם בריאה יצירה עשיה, בסוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, כלומר כדי שיתקן הכבוד בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כמו שהכבוד העליון מתקן אותו למעלה נברא האדם בדמותו ונכללו בו הדברים שהם בכבוד עליון כדי שיתקן הכבוד מלמטה, ונמצא מתוקן מעליונים ותחתונים, לפי שכבוד תחתון אין תקונו שלם כי אם על ידי האדם כשהולך דרך ישרה, ואז מתיחד ומתעלה עד רום המעלות, ולסוד זה גם כן הקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי העשיה שהוא התקון צריך בתחלה שיעלה מלמטה, ואחר כך נשמע כלומר בסבת התקון מתאסף ומתקבץ הכל לאחדות שוה, ונשמע מלשון וישמע שאול את העם, כלומר נתקן ונעשה את השם ונשמע נייחד ייחוד שלם:

וזהו התכלית אשר בעבורו נבראו ונבחרו להיות לעם ליי' יתבאר אם כן כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, ולזה תצוה התורה תמיד על מעשה המצות ולשמוע בקול יי' ולא תצוה על הלמודיות והטבעיות והאלהיות להיות ההצלחה והשלמות כלו תלוי במעשה המצות, ולא בשלשת חלקי החכמה החצונית האלה, כמו שחשב כן הרב המורה ז"ל כפי מה שאמר בהרבה פרקים מספרו, ודבריו היו להמעדת רגל ולרפיון ידים מן התורה, ואלו היתה ההצלחה והשלמות תלויים בחכמות העיוניות כמו שחשב הרב ז"ל והנמשכים אחריו היה רוב מין האדם, נמצא בזולת הצלחתו המיוחדת, לפי שאי איפשר הגעתם כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה, ולכן השגיחה החכמה העליונה על האומה הנבחרת בזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, כדי שיקנו בה ההצלחה והשלמות כי בה כללות האושר להמון רב בין אושר הגוף ובין אושר הנפש, וכמו שכבר התבאר בזה הספר בסייעתא דשמיא, ולא יצטרכו אנשיה לבקש הצלחתם ממקום אחר זולתה כי אין הצלחה ושלמות כי אם בתורה הזאת, לפי שהיא מושפעת מהרצון העליון הוא אלהים חיים ומלך עולם, ולזה יש בה די להושיע, מה שאין כן בחכמות העיוניות שהן מסובבות מהשכל האינושי ואין בו כח להציל ולהצליח בעליו:

וכבר כתבנו בזה מה שיש בו די ומלבד מה שתיעד התורה האושר וההצלחה להיותנו שלמים במעשים טובים לא מצד היותינו משיגים בעיון החכמות השכליות, גם הנביא יעד בשמו יתברך האושר וההצלחה האמתית להיותנו שלמים במעשה המצות כפי התורה, והוא אמרו ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, כלומר כי להיותנו צדיקים וטובים במעשינו נירש ארץ לא להיותנו משכילים בחכמות העיוניות המופתיות, כי העולם בהם רב מהמושג וזה אם היה שיתנו שלמות בנפש, או יקנו שום הצלחה מה שלא יתפארו בזה בעליהן לעולם:

ואמנם מעשה המצות יתן ההצלחה והשלמות לגוף בעולם הזה ולנפש בעולם הבא ודבר זה עקרו בתורה ופירושו מקובל ביד חכמי המשנה ע"ה, שנינו בסוף פרק קמא דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, והעלו בגמרא אמר רב יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כלה:

הנה בארו כי במצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, שזה משמעו בעולם הזה ונוחל את הארץ היא ארץ החיים חיי' העולם הבא, ומזה שנינו עוד בסנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, הרי כלל האומה תזכה אל זה השלמות, וזה אי איפשר אם לא במעשה המצות, וזה אפילו לא יהיה להם במצוה בחינה אחרת זולת מעשה בלבד, כפי חמרו יקנה זה השלמות כי טבע המצות כפי המקום אשר ממנו חוצבו, כן חייב, שאם לא כן הנה נפלנו במה שברחנו ממנו שלא יכלול זה השלמות הנפלא לכל האומה אם היה שיצטרך אל שיזכו אל זה השלמות הכוונה והבחינה כפי אמתתם בעשיית המצוה, כי הדבר יקר עד מאד לא יעמדו עליו זולת השרידים בני עליה והנם מועטים ואי איפשר לי אם לא שאבאר זה אל מי שירצה לצאת מן ההפכה ולימנות מכתם, ואף על פי שהוא מבואר בדברינו הקודמים:

וזה כי כבר התבאר היות האדם מתוקן כדמות האדם העליון, ולזה באו ביצירתו ובשלמות תקונו בריאה יצירה עשיה, כי שלשה אלה הנם בכבוד העליון המתקן הכבוד התחתון מלמעלה, ובאו באדם כדי שיתקן גם הוא הכבוד מלמטה שהוא עקר, והתבאר גם כן כי האמצעי אל זה התקון הוא המצות כפי התורה, ולזה תצטרך המצוה שתעלה גם היא כלולה משלשה אלה שהם בריאה יצירה עשיה, אל שיהיה התקון שלם:

ואמנם הבריאה במצוה הוא צאתה מן ההעדר אל הקנין, שהוא המעשה החמרי, ואמנם היצירה הוא שיצייר בה הפירוש המקובל במצוה ההוא כפי מה שבא בתורה שבעל פה, כלומר שיעשה אותה בידיעת דיניה המפורשים בה והוא ידיעת תלמודה ועדין היא גולם ותצטרך אל העשיה שהוא ההשלמה והתקון, והוא הכוונה בשעת עשייתה אל הייחוד לצרכו, ועל הדרך שהתבאר בפרק ו' מהחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, והמצוה אשר כזאת היא השלימה בשלמות ההוא שהיתה בהיותה במחשבה העליונה ולתקן הכבוד, שזהו התכלית צריך שתעלה בדרך ובתקון ההוא עצמו שהיתה ועודנה שם, ובזה תעלה לרצון וישלם בה הכוונה העליונה שהוא תקון הכבוד כראוי, וזו היא העבודה השלימה אשר אליה היתה הכוונה בבריאת אדם, ואל זה רמזו ישראל באמרם נעשה ונשמע, כלומר שתהיה העשיה שלימה והיא השלמות אשר יכללם לנעשה ונשמע שהוא הידיעה כפי הקבלה שהיא תורה שבעל פה, והכוונה בה כפי החכמה המקובלת ונשמע תרגום ונקבל ועל הדרך שכתבנו. ובזה הענין הנפלא נשלמה הכוונה בזה הפרק: