עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אצילות עשר ספירות שהוא האלהות כמו שכתבנו הוא הנקרא רשות היחיד, להיותו בעלת העלות ביחוד ובהשואה גמורה כשלהבת קשורה בגחלת בלי שום חבור ופרוד ולא רבוי כלל. והנכנס לשמש חכמת האלהות לעבוד עבודת הקדש יצטרך לדעת ולהאמין ולהביא במחשבתו בציור רוחני שלם האחדות הפשוט, וכבר כתבו חכמי האמת כי עי"ן שבשמע ישראל ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות וכשיחוברו שניהם יהיו עד, לומר שהוא ית' העד האמיתי לדעת המחשבה והכוונה אם הקורא פסוק זה שהוא קבלת עול מלכותו הוא מיחד כראוי שמו הגדול בו למפרע יהיה עד דע. והייחוד הוא הנקרא ידיעה אמיתית ועליו אמר המשורר ע"ה (תהלים ק' ב') דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו, ואמרו בבהיר כתיב בא' ולא אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו ע"כ:

ותורת יי' תמימה תשרישנו זאת הידיעה אמרה (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וסוד הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם יי' אלהים שהזכיר והם שניים וארץ שבפסוק ראשון, ואמר אין עוד לומר שלא יתרבה בהם אין לומר בהם עוד, שיהיו זה בלתי זה חלילה אבל הוא אחד בהם. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ו ע"ב) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים האי קרא הכי מבעי ליה וידעת היום כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך אלא זכאה מאן דאשתדל באוריתא, ת"ח והשבת אל לבבך אל לבך מבעי ליה, אלא אמר משה אי את בעי למיקם על דא ולמנדע כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך וכדין תנדע ליה, לבבך יצר טוב ויצר רע דאתכליל דא בדא ואיהו חד כדין תשכח כי יי' הוא האלהים דהא אתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבת אל לבבך למנדע מלה ע"כ:

ובספר מראות הצובאות בענין היחוד והוא ממדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א נ' ע"ב) אמר בזה הלשון בא וראה כל מי שרוצה לידע חכמת הייחוד הקדוש יסתכל בשלהבת העולה מן הגחלת או מתוך נר דולק כי השלהבת אינה עולה אלא כשתאחז בדבר גס. בא וראה בשלהבת שהיא עולה יש בה ושני מאורות מאור אחד לבן שמאיר, ומאור אחר שנאחז בו שהוא כגוון שחור או תכלת, המאור הלבן הוא למעלה והולך בדרך ישר ותחתיו אותו האור של תכלת או שחור שהוא כסא לאותו הלובן ואותו הלובן שוכן עליו ונאחזים זה בזה להיות אחד. וזה המאור השחור או התכלת שהוא למטה הוא כסא הכבוד לאותו הלבן וזהו סוד התכלת, וזה הכסא נאחז בדבר אחר להדלק שהוא למטה לו והוא מעוררו להתאחד באור הלבן, וזה התכלת שחור פעמים יחזור אדום, ואותו המאור הלבן אשר עליו לא ישתנה לעולם כי לבן הוא תמיד, אבל זה התכלת ישתנה לגוונים אלה לפעמים תכלת לפעמים שחור לפעמים אדום, וזה יתיחד בשני צדדין יתיחד למעלה באור הלבן ויתיחד במה שתחתיו שמתקן אותו להאיר ע"כ:

והכוונה בשני אלו המאורות הם המאור הגדול והמאור הקטן והם מדת יום ומדת לילה, וידוע שהמאור הקטון כסא למאור הגדול והם סוד לבן ותכלת ואמר שהוא משתנה לאלו הגוונים, ומדרך האמונה ידענו שהאלהות לא ישתנה וכמו שאמר הנביא מלאכי ע"ה אני יי' לא שניתי, והנה המאור ההוא שהוא משתנה אין השינוי ההוא בו מצד עצמו כלל אבל הוא מצד העץ או הפתילה שהוא פועל בהם פועל השרפה, ולזה אנו רואים שהלהב הנאחז בגוף העץ או הפתילה הוא משתנה לאלו הגוונים, אבל הלהב העולה למעלה הוא לבן וכן הוא השאר, והשינוי ההוא מצד הדבר שהוא פועל בו לא בעצמות המאור כלל כן הוא המשל והדוגמא. והוא כי האלהות לא ישתנה ממחשבה למחשבה ולא מפעולה לפעולה ולא מהנהגה להנהגה כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות ומיוחד בכל חלקי שמותיו ומדותיו בתכלית האחדות, ושינוי פעולה אשר מצד ההנהגה אינה בבחינת עצמו ית' ולא מצדו כי אם בבחינת המקבלים ומצדם כמו שיתבאר בפרקים שאחרי זה בס"ד: