עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק ט
קבלו בעלי העבודה כי אדון יחיד שרש כל השרשים הנקרא אי"ן סוף איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל, אך קבלו בו קצת רמז, וכבר פירשתי בפירוש עשר ולא י"א לרמוז שלא יגדר בגדר מספר, ולא יבא בחשבון כלל:
ואמרו חכמי האמת כי עליו אמרו דרך כלל אל יהי לך עסק בנסתרות, ולהיותו נעלם בתכלית ההעלם לא רמז בו משה ע"ה הורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה לגודל תעלומיו, ומהעלמותו נתבונן מעלת אצילות ראשון שהוא שמו והוא בו כשלהבת בגחלת הוא רום מעלה עד שלרוב העלמו ומעלתו קבל רשב"י ע"ה שאינו במנין המדות ואינו נתפס בהרהור הלב כלל כמו שכתבנו במה שקדם, וגם באצילות ראשון ושני קבלו בעלי העבודה שאין כח באדם להתבונן בהם לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה פרק אין דורשין ת"ר יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, ת"ל לימים ראשונים, יכול ישאל אדם מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. הרי בארו ע"ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת וארא (ח"ב כב.) אמרו בטחו ביי' עדי עד דהא מתמן ולעילא אתר טמיר הוא וגניז דלא ייכול לאתדבקא, אתר הוא דמיניה נפקו ואצטיירו עלמין, הה"ד כי ביה יי' צור עולמים, והוא אתר גניז וסתים, ועל דא בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל בר נש מכאן ולהלא לית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה דהא סתים וגניז מכלא, ומאן איהו י"ה יי' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ולית מאן דקאים על ההוא אתר. א"ר יהודה קרא אוכח עליה דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים עד הכא אית רשו לאסתכלא, מכאן ולהלה לית מאן דיכול למיקם עליה ע"כ. הרי בארו ע"ה כי באצילות ראשון ושני אין רשות לאדם להסתכל ולהתבונן, והטעם מפני שכל הקרוב יותר אל השרש הוא יותר נעלם, ויותר נמנע ההשגה וההתבוננות, וכ"ש בשרש עצמו ית' שהוא מתעלה ומתעלם מכל שאי איפשר להתבונן בו כלל, עם שהוא הכל וכולל הכל ומיוחד בכל, אבל מתוך התאחדו והקשרו במדותיו שהם נאצלים ממנו מעלתו וגדולתו מתפרסמת ונכרת, שהוא ית' מראה בהם כחו וגדולתו בפעולותיו שהוא פועל על ידם להתאחדו בהם, ומצד פעולותיו נגלה לעין כל, מה שלא היה איפשר להשיג ממנו דבר ולא להכירו ולדעת אותו אם לא באמצעות מדותיו הנאצלים מאורו, והוא ית' מתיחד בהם כלהב האש המתיחד בגווניו, ומתעלה ומתרומם מהם עד שאי"ן סוף לרוממותו:
והנה הוא מראה פעולותיו ומעלתו בהם עם היותו נעלם מכל, כי מתוך הנגלה יתבונן האדם בנסתר, כי הנשמה שבאדם נעלמת ואינה נכרת, אבל בהראותה פעולותיה באיברי הגוף והאיברים פועלים בכחה ובסבתה אנו מכירים מעלתה ובאים עד תכונתה, כך הוא המשל והדוגמא כי שרש הכל ית' נעלם ונסתר, הנה הוא מראה כחו וגדולתו ומעלתו ומציאותו באמצעות מדותיו שהוא להם כמשל הנשמה לגוף, ומהם אנו מכירים מציאותו וגדולתו מה שלא היה איפשר בזולת אצילותו, כמו שלא היה איפשר להכיר מעלת הנשמה ולהתבונן בה בזולת איברי הגוף שהיא פועלת על ידם, ולזה רמז איוב באמרו ומבשרי אחזה אלוה, כלומר שמבחינת גופו היה בוחן האלהות, והוא מה שכתבתי כי מעלת הנשמה תוכר ותושג מצד הגוף שהיא מראה כחה ופעולותיה על ידו, ובזה אנו יודעים מציאותה, כן הוא המשל בענין האלהות כי באמצעות האצילות אנו יודעים מציאות אדון יחיד המאציל, ואם כן מוכרח ומחויב היה אצילות המעלות המתיחדות באמצע יחודו ית' כדי להכיר מציאותו ומעלתו ולהעיד באחדותו, כי ברוב העלמתו והסתרו מכל לא היה איפשר להכירו ולהתבונן בו אם לא על ידו:
וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה זה לשונו ולכך נעשו המדות כך להתבונן בהם באי"ן סוף ע"כ. התבאר אם כן מה שרצינו באורו והוא כי זריחת אור האצילות והתפשטותו בשרש הנעלם היה להתבונן בו ולהכיר ולדעת מציאותו ולהעיד באחדותו, והוא מה שרצינו לעמוד בו בזה הפרק: