עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק כב

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

כבר כתבנו בהרבה מקומות מזה הספר, כי התורה כלה אצולה מהחכמה העליונה, היא חכמת אלהים המחשבה העליונה, אשר אינה מושגת כלל, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם מחשבתי כתיב חסר וא"ו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ה' ע"ב) ועוד שם ת"ח מחשבה דקב"ה היא עילאה ורישא דכלא ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין לאשתכחא שמא קדישא ולאתתקנא בתקונוי כדקא יאות, ומההיא מחשבה אתנגיד. ונפיק שקיו דגנתא דעדן לאשקאה כלא, ומההיא מחשבה אשתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין עד כאן. ובסוד הענין כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם ו' ה' שבשם הגדול, נאצלו מהמחשבה העליונה, ושתי התורות שקבלנו מפי הגבורה שהיא תורה שבכתב, ופירושה שהיא תורה שבעל פה, נאצלו מהם ונחקקו ונחקרו מהם. ומקור הכל היא המחשבה ההיא הנעלמת מעיני כל חי, ההשגה בה מנועה, וכמו שהמקור ההוא נמנע ההשגה, אם לא ברצון הרוצה האמיתי, אשר עלה במחשבתו הנפלאה ורצה לחצוב ממנו שני המאורות הגדולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כן במה שחוצב ממנו נמנע ידיעתו והשגת רצונו בו, אם לא יודיענו ויפרשנו בעצמו, ולזה כמו שהוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבכתב החצובה מהמקור ההוא, כן הוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבעל פה, שהוא פירוש החציבה ההיא, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הביאה בידיה סימני המקור ההוא אשר חוצבה ממנו להורות על מקומה, ובאה רשומה וחתומה בטבעת הגדולה ההיא הכוללת הכל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ו' ע"ב) קול השופר הולך לאן הולך איתימא להר סיני או לישראל יורד מיבעי ליה אלא אוריתא מהכא נפקא ומאתר דא דהוא כללא דכל שאר אתיהיבת כד יסתכלון מילי ועל דא לוחי קדמאי רשימין הוו מהאי אתר, ודא הוא רזה דמלה דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממש אתר דכל חירו ביה תליא עד כאן. ובמדרש ילמדנו ובאלה שמות רבה, חרות מהו חרות רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות, רבי נחמיה אומר חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן הייסורין. וכלם נתכוונו להורות על המקור שנחצבה התורה ממנו להודיע כי באה רשומה ממנו, כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, וידוע כי המקור ההוא מקור החיים והטוב, אין בו מצרים, כי הכל שם ברויח, ולזה המלכיות ושרי האומות ומלאך המות רחוקים משם, אין להם חלק במקור ההוא, כי הוא למעלה הרבה ממקום אחיזת המלכיות והשרים, גם שם החיים האמיתיים שאין עמהם מות ולא ייסורין, לפי שלוחות ראשונות נחצבו מהמקור ההוא, הביאו בהם טבע המקור לעשות בני חורין אל המקבלים מכל אלה, שלא ישלטו בהם, לפי שנחקקו ממקום החירות השלם, ואם כן והמקום ההוא לא נתן להגלות כי אם ברשותו וברצונו, כן מה שנחצב ממנו אי איפשר לדעתו ולבא עד תכונתו, כי אם מפיו וברצונו והוא שיודיענו הוא עצמו, ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל מפי הגבורה פירוש התורה והמצות הנקרא תורה שבעל פה כמו שכתבנו:

והנה כל הדברים פונים אל חקיקתם וחציבתם למעלה, להורות על מקומם ודוגמתם, כי הכל זה לעומת זה, וכמו שהתורה העליונה תורה שבכתב סוד ו' שבשם, מוציאה מה שבכח המחשבה והחכמה העליונה מקום מוצאה לפועל אשר אי איפשר לו לצאת כי אם על ידה, כן תורה שבעל פה העליונה סוד ה"א אחרונה שבשם, מוציאה מה שבכח הרשום בכתב אמת לפועל וזה הדרך עצמו דורכים תורה שבכתב ותורה שבעל פה אלה אשר קבלנו מסיני, כי תורה שבכתב תודיענו מה שבכתיבה העליונה דוגמתה, ותורה שבעל פה תפרשהו לנו ותעמידנו על מה שכוונה הכתיבה ההיא. ובפ' כ"א וכ"ב מהחלק הא' מזה הספר הרחבנו הבאור עוד בזה יעויין משם:

וכאשר עלה במחשבה הטהורה ההיא ובחפץ הפשוט לתתנו שלמים ולזכותנו, וגם שהוא כביכול צריך לעדותנו וכענין אתם עדי נאם יי' ואני אל, לזה לא יאתה החכמה העליונה להטריד מקבלים נובלותיה בחקירה השכלית, כי ראתה כי גדל שלה וקצור קצרה ידה מהושיע ומהשיג האמת בשרשיה ואמונותיה המצודקים השקולים ומשוערים בה, והנודע מענין החקירה וכמו שכבר הודו ולא בושו אנשיה, שלא תשיג ידה כי אם מציאותו יתברך לבד, והנה היא לפי זה הודאה במקצת, ואני אומר כי אחר שתכפור ותעקור שאר דברי התורה ועדותיה כלם כידוע ממנה הן זאת כפירה בכל ואפילו במציאותו, והנה היא מראה פרסותיה ראו שאני טהורה, אבל אין לה שום סימן טהרה, כי התורה עדות על מציאותו אחדות אדון הכל, כי היא שמו ממש, והיא מכחשת עדות יי' נאמנה, ואם כן אין מקבלין ממנה מציאותו יתברך, כי כן ענשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו, אחר שעל הרוב כוזב ובודה מלבו, וכן החקירה השכלית אחר שהיא כופרת בתורה הנקראת עדות יי' נאמנה, כי בה תשלם האמונה במציאותו ובאחדותו, אפילו תביא אלף מופתים בבאור מציאות האל ואחדותו, אין שומעין לה:

אבל עדות יי' נאמנה, ערכה שולחנה שלחן השלמות האמתי לפני עמו בחירו, ושם לו פה הנבואה לאכול מנעימות אמונת אלהותו וייחודו האמיתי הנקי מכל סיג, והוליכם דרך ישר, לא יכשלו בו בעבודתו ואמונתו, ולא הטריחם אל השגת זה בדרך המחקר השכלי והידיעה המופתית, והראיה על זה כי התורה תורת יי' תמימה, התחילה ממקום סוף השתדלות החקירה השכלית, ושמה עקר העקרים למושלם באמרה בראשית ברא אלהים וגו', ואף בשאר דברי התורה הודיענו יתברך היותם כלם מפיו, ולא הניחם אל שכל גדול הנביאים ע"ה, ועם שהיה דבורו ע"ה בהם בנבואה, לא רצה שיהיו נאמרים בתורה מפי משה לבדו, ולזה כשהיה משה מדבר בהם מיד היה נענה מאתו יתברך בדברים ההם עצמם, וזה כדי שלא יהיה בתורה דבר אחד שלא יצא מפי אדון העולם:

וזה דבר כבר קבלוהו חז"ל, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ז' ע"א) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, באתר דא אתכלילו מלין עלאין והאלהים יעננו בקול בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוא דכתיב וידבר אלהים והכא כתיב משה ידבר, אלא אית דאמרי בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו', ועל דא משה ידבר והאלהים יעננו בקול בנין דלא ישתכח מלה באוריתא מפומיה דמשה בלחודוי, ודא הוא דאוקמוה קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא קול דאחיד ביה דאיקרי הכי ושפיר מלה. הנה בארו ע"ה מה שאמרנו, ולפי שהיה עומד נגד זה מה שאמרו במסכת מגלה פרק בני העיר, עלה דמתניתן דתנן אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כלן, ושיילינן עלה בגמרא מנא הני מילי אמר רב אחא בר גמדא א"ר סימאי דאמר קרא מוסר יי' בני אל תמאס, ר' שמעון בן לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות וכו', אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל בקללות של משנה תורה פוסק, מאי טעמא אמר אביי הללו בלשון רבים והללו בלשון יחיד, הללו משה מפי הגבורה אמרן והללו משה מפי עצמו אמרן, ולפי שהיה נראה כפי פשטן של דברים שקללות שבמשנה תורה משה אמרן, והרי יש דברים בתורה מפי משה ולא מפי הקב"ה, הפך מה שהנחנו, לזה בארו סוד הענין ודקדקו מאמרו, משה מפי עצמו אמרן, מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא קול דאחיד ביה דאיקרי הכי, פירוש קולו של משה הוא סוד מקום נבואתו אספקלריא המאירה פני הרחמים וקללות שבמשנה תורה משה מפי השם הגדול אמרן, ולפי שהם מפי הרחמים אמר אביי פוסק בהם, ואין בזה משום אין אומרים ברכה על הפורענות, אבל קללות שבתורת כהנים אמרן מפי הגבורה שהוא קושי הדין והפורענות, ולזה אין מפסיקין בהם:

ועוד אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"א) ובספרא דאגדתא דבי רב אמר אף על גב דאוריתא מפי הגבורה איתמר כלה מפי עצמו של משה כמו כן איתמר ומאי איהו קללות שבמשנה תורה ולבתר אתכלילן בגבורה הה"ד משה ידבר והאלהים יעננו בקול משה וידבר דא קולו של משה האלהים יעננו בקול דא גבורה דאודי ליה לההוא קול הה"ד יעננו בקול בההוא קול דמשה:

וגם הדברים שהיו עתידים החכמים והתלמידים לדקדק לחדש ולהורות עד סוף כל הדורות, כלם נגלו למשה וקבלם בסיני, להודיע נאמנה כי כל מה שחדשו חכמים והוציאו מפלפולם, הכל היה חקוק וחצוב בחכמה העליונה ושערוהו כמו שהיה משוער בחקיקה ההיא, ואין שום דבר יוצא ממנה ולחוץ כי הכל כלול בה. ובמסכת מגלה פרק הקורא, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שגלהו הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים יחדשו ומאי ניהו מקרא מגילה, ובפרק חלק תניא כי דבר יי' בזה זה האומר אין תורה מן השמים, אפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר יי' בזה, אפילו אמר תורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מגזרה שוה זו, זהו דבר יי' בזה:

ובירושלמי דפאה אמרו, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. כל זה זבדנו אלהים זבד טוב, שלא נתננו תחת ממשלת החקירה השכלית, והוציאנו לחירות מפתויי החוקרים, המתפתים אחר עיונם השוקלים בדעתם דברים אשר אי איפשר אל השכל האינושי להשיגם, כל שכן בדברים ששלמות הנפש תלוי בהם, והשכל יגזור בהם חלוף האמת המכוון מהרצון העליון אשר לא יושג לזולתו, ולזה זיכנו בתורתו התמימה משיבת נפש, והודיענו בה רצונו על יד נביאו נאמן ביתו, כי היא אשר תורה ותגלה הדברים אשר היו סתומים ונעלמים במחשבה הטהורה, ולהורות על זה נשאה שם זה כלומר שם תורה, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ג ע"ב) אמאי איקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע עד כאן, והכוונה על התורה העליונה הנאצלת מחכמה עליונה, אשר היא מוציאה לאור תעלומותיה, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הנחקקת ונחקרת ממנה, תורה עליה ותגלה מצפונותיה, כי זו לעומת זו וכמו שכתבנו למעלה, והוא מה שרצינו לדעתו בזה הפרק: