עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק כ

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אחר שהתבאר היות מקור החכמה החיצונית מפאת הרע שבעץ הדעת, ואנחנו נתרחקנו מן הצד ההוא, והובדלנו להיות עם נחלה וכמו שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, יתבאר גם כן מזה שאסור לנו לשקל בדעתנו שום דבר מדברי התורה, ולהמשך אחר העיון השכלי לחקור בסתריה ובטעמיה, ודבר זה בארוהו והאירו עינינו בו חכמי עליון הקדושים במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ב פ"ז ע"א) אמרו שם בזה הלשון, לא תעשה לך פסל ר' יצחק פתח אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא בפתגמי אוריתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאוריתא מה דלא ידע ולא קביל, עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וקב"ה זמין לאתפרעא מיניה בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתיה בעיא למיעל לדוכתא דחיין לה לבר ותשתצי מההוא אתר דצרירן בצרורא דחיי שאר נשמתין, ר' יהודה אמר כמה דתנינן למה יקצוף האלהים על קולך דא נשמתא דבר נש, א"ר חייא כתיב כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, מ"ט בגין משום דקני לשמיה בכלא אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר לשמיה ואי משום אוריתא תנינן אוריתא כולה שמא קדישא דלית לך מלה באוריתא דלא כליל בשמיה קדישא ובגיני כך בעי דלא יטעי בשמיה ולא ישקר ביה ומאן דמשקר במלכא לא עאלין ליה בפלטרוי דמלכא וישתצי מעלמא דאתי, א"ר אבא כתיב לא תעשה לך פסל וכתיב פסל לך שני לוחות אבנים כלומר לא תעבד לך אוריתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך, מ"ט כי אנכי יי' אלהיך אל קנא אנא הוא דזמין לאתפרעא מנך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמיה כמה זמינין לשקרא בה ולאעלא לה גו גיהנם:

וכתב עליו הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל, תן עיניך בדברי אבות העולם קדושי עליון רואי פני המלך, וראה איך השוו דרך הטעות והשקול אל הפסילים והתמונות, והטעם אחד כי בעלי התמונות כוונתם לעשות התמונות ההן, כדי לקבל מן הכחות ההן ולהיות מכוונות כנגדן לאות ולזכרון, ואין רשות לעשות התמונות כי אם על דרך שעשאם בצלאל ושלמה, שהיו יודעים לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ועשו אותם על פי השם, ונתקדשו הצורות האלו להיות מוכנות ומועדות לכבוד אלהי ישראל, וכפי השעור שהורשה כל אחד מהם כמראה אשר הראה יי' את משה, לתבנית המרכבה הקדושה הנעלמת מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם, וכאשר יחשוב אחר לעשות דמיון הצורות ההן, לא הוקדשו ולא הוכנו כלל לכבוד, כמו שלא הוכנה התמונה האומנית שפסלה האומן לחול עליה הנשמה, ויהיה המרחק ביניהם כהרחק הבורא לנברא, ועל פי העצה הנעלמת היא מוכנת לכח חיצון, הוא הנקרא כח הטומאה, כי מחוץ למחנה שכינה מושבה, כי הם פותחים ומתקרבים אל הבא ליטמא, ומפרי מעלליו ישביעוהו, ולכן הוא טועה בה ונעקר מן העולם, כי הוא מחליף המלך בעבד, וממיר טוב ברע, ומשקר באדון הכל, וכן במשל הזה אותיות התורה, ואם הן גשמיות הם רומזות לשמות האלהות ולחכמות הנאצלות מאדון הכל, והוא בהכרח להעמיד גופן ופירושן בענין שיסכימו עם הנסתר בהם והרמוז בהם, בענין שיתיחס החומר לצורה, וכאשר דרך בהם דרך אחר, אין הצורה ההיא מוכנת לשבת ולחול על החומר, ונמצאת תורתו וחכמתו ללא אלוה וחכמה פגומה ופסולה ויהיה ממש כעושה הצלמים עד כאן דבריו:

ובפרק א' דמסכת אבות שנינו רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. יראה לי שבא זה השלם ע"ה, להזהיר החכם שלא ישען על בינתו בסתרי התורה ובטעמי המצות, אבל יעשה לו רב לקבלם ממנו, ולא ישקלם בשקל עיונו וסברתו, כי ההולך בהם מהלך השכל העיוני המופתי, חי חיים מסופקים, ונקל על זולתו לסתור דעתו, כמו שיקרה בכל דור למתפלספים ההולכים אחרי שקול דעתם ושרירות לבם, כי מה שיביא זה מופת על מציאותו, זה בא במופת על סותרו, ולזה הזהיר באמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק, ואמרו בירושלמי דפסחים בריש אלו דברים כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה:

ובמדרש אמרו אינו דומה לומד תורה מעצמו ללומדה מאחרים, הלמד מאחרים תלמודו עומד, הסתום מתגלה, והוא מסולק מן הספקות, הלמד מעצמו אין תלמודו עומד, לבו נוקפו ומשתכח, והספקות עולין עליו. הנה בארו כי המקבל חכמתו מאחרים עומדת לעד, ואי איפשר לסותרה בשום פנים, כי כן קבל מרבו ורבו מרבו, והסתום מתגלה, מה שאי איפשר לעיון השכלי לגלותו ולא להשיגו, לפי שהוא למעלה ממנו, ולזה צריך רב לקבלו ממנו, והוא מסולק מן הספקות, לפי שהוא בטוח כי מה שקבל הוא אמת, וחי בו חיים בטוחים וקיימים לא תלויים:

ופי' עוד זה באמרו ואל תרבה לעשר אומדות, לומר שלא יבא באומד דעתו והשערת סברתו אל סתרי התורה וטעמי המצות, ואמר ואל תרבה על רבוי החקירה והעיון השכלי, והביא משל לזה מן המעשר, כי המרבה במעשר באומד הרי מה שהוציא טבל, ואוכלו במיתה דאמר מר המרבה במעשרותיו פרותיו מתוקנים ומעשרותיו טבלים, כן החקירה באומד השכל בסתרי התורה, סכנה עצומה לנפש וכמו שמוכיח המאמר שהבאתי למעלה, ואף אם בענין המעשר תקן את הנשאר מן התבואה והפרות, אין הענין כן בכאן, כי מה שהוציא והוליד בחקירתו הוא טבל ואסור, ואכלו ומסתפק בו במיתה והרי עוות את הנשאר ושקר בו וזייפו, כי הפך והשחית כוונת אומרו, כי הבין בו חלוף מה שרצה בו הרוצה האמיתי והפך דברי אלהים חיים:

וידוע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה המחקרית והמדע האינושי, הם שנים, האחד מה שתקנה הידיעה בו באמצעות החושים והוא בכל מה שתחת גלגל הירח, והשני מה שאין יד החושים שולטת בו, ואי איפשר לדבר בו כי אם דרך אומד ומחשבה בלבד, וכבר הודה ולא בוש החוקר שכל מה שדבר בו מגלגל הלבנה ולמעלה, הוא בדמות אומד ומחשבה כי רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו:

וכבר מנו המטיבים לראות, החסרונות אשר יקרו אל הידיעה הנקנת בדרך הראשון, ומהם הטעות והשגיאה, כי להיות ההשגה האינושית נקנית מהחוש, הנה לא תפול האמת בגזרותיה כי אם במקרה ועל המעט, וזה אם מפני שהחושים עצמם על הרוב יחטיאו האמת במוחשיהם, ובפרט במוחשים השניים, ולזה הוא מההכרח שיצא מהם משפט מעוקל, ואם מפני שההשכלה האינושית היא מהמסובב אל סבתו, ופעמים רבות יהיה דבר אחד במין מסובב משתי סבות מתחלפות, וגם הפכיות, ויגזור השכל האינושי היות האחת מהן סבתו, ויטעו בזה לפי שאין זו סבתו כי אם האחרת:

ומשל הראשון האדם ההולך בספינה, יקרה לו שיראה הארץ והבתים אשר בה מתנועעים, ואינו כן, ויראה דמות אדם או ישמע קולו, ויגזור שהוא יהושע והוא אלעזר, ומשל השני הנה יקרה לרופא, שיראה שתן החולי אדום המראה ועב העצם, ויגזור שסבת זה תגבורת הדם, וזה משפט כוזב, לפי שאין זה סבתו, כי אם חולשת כח הבורר אשר בכליות שהיא סבה אחרת, ועל זה הדרך יקרה בכל דרושי המחקר האנושי, והראיה על זה ההתחלפות הנופל בכל דור ודור בדעות בני אדם ואופני חקירותיהם, ותמיד חולקים האחרונים על הראשונים, וכל אחד ישתדל ויתחכם להרוס ולהפיל, ולהפוך היסוד החזק אשר עליו בונים אלו ואלו חומת חקירותיהם ופלוסופיותם שהוא המופת, אשר בנפול היתד הזה אין לעיונם תקומה ויפלו במהמורות בל יקומו, כי מה שחשבו הראשונים שהביאו מופת על מציאותו, שערו האחרונים מופת על סותרו, ועניי הדעת על מי יסמוכו, ובמה ישגבו בתכלית אנושותם, ואם יעלה שועל ופרץ חומת מבצר שלמותם, ואם ביסוד היותר חזק שבקניית ההשכלה האינושית שהוא החוש, יקרה כן, כל שכן בדברים אשר למעלה מגלגל הירח, שאין יד החוש משגת אליהם ולא בא המופת עליהם, והדברים בהם דרך אומד ומחשבה, שהוא נמנע לעמוד על האמת בשום דבר מהם:

וכבר גלה חכם הרזים ע"ה בספר קהלת, קצור ההשגה האינושית וליאותה, בשני אלו המחקרים, אמר כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ כי גם ביום ובלילה שנה בעיניו איננו רואה. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא. אמר כי כבר נותן את לבו לדעת חכמה והוא חכמת הנמצאות על דרך העיון השכלי המופתי, ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ ולראות אם יוכל להשיג על דרך החקירה המופתית טבעי הדברים השפלים, והרבתי בזה והגדלתי העיון והחקירה כי גם ביום ובלילה שנה בעיניו וגו', ועיניו שב אל לבו כמו ולבי ראה הרבה חכמה, שהוא העיון השכלי, וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא. אמר כי עמדו בפניו שני מעיקים בזה, האחד עומק המושג, כי להיות הטבע מעשה אלהים משוער בחכמתו וכמו שכתוב יי' בחכמה יסד ארץ ומי יבא עד תכונתו, והשני קוצר המשיג, כי לא יוכל האדם במה שהוא אדם, למצא האמת בטבעי הדברים השפלים להיות אין לו מבא בהם כי אם מן החוש והחוש יחטיא האמת על הרוב, בשל אשר יעמול האדם וגו', נעתק אל מה שאין לחוש מבא בו, והוא מתעמל בחקירתו דרך אומד ומחשבה בלבד, והוא בדברים אשר למעלה מגלגל הירח, ואמר כי מכל שכן בזה אם יעמל האדם במה שהוא אדם לבקש על דרך האומד וההשערה השכלית, ולזה הוסיף בחקירה זו השנית לבקש ואמר ולא ימצא כי הוא נמנע מצד שהוא אדם:

והזכיר האדם בשניהם, לפי שהחוקר בהם הוא אם מן החוש ואם מן השכל האינושי, ובהם הוא אדם אשר מצד זה תקצר השגתו, והוא ע"ה בא לחקור בשני המחקרים האלה מצד זה וידע כי נלאה בחקירתו, וזה היה בכוונה כדי שיכיר מעלת החכמה שנתנה לו במתנה אשר בה יעמוד על האמת, בכל מה שסכל קודם בהיותו חוקר בו מצד החוש ומצד השכל שהוא אדם בהם, והוא שאמר במקום אחר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, שרצה בזה כי מן הסכלות שסכל חכמת הנמצאות כשחקר בהם מצד שהוא אדם, ראה שיש יתרון ומעלה גדולה לאין חקר לחכמה שנתנה לו, שבה עמד על האמת בכל מה שסכל מקודם, ואלו לא חקר מקודם על זה אולי אחר שנתחכם לא היה רואה ומכיר היתרון שיש לחכמה, אבל היה אומר כי גם מצד שהוא אדם בלבד יוכל להשיג, ולדחות זה אמר וגם אם יאמר החכם לדעת כלומר וגם אם יאמר החכם אחר שנתחכם בחכמה שגם מצד השכל והעיון, יוכל לדעת ולהשיג מה שנתחכם בו אחר כך אמר כי לא יוכל למצא כי כבר עמד הוא על זה מצד הנסיון:

ועם שהחכמה החיצונית הזאת אסורה, להיות מקורה בפאת הרע שבעץ הדעת וכמו שהתבאר, הנה שלמה ע"ה הלך אחריה להשלים האילן אשר הוא אחוז בו ולתשלום חכמתו, כי כן ראוי לו, אלא שנטה אחריו בדברים אחרים, עד שלא נשמר גם הוא, וכתוב בו נשיו הטו את לבבו וגו' ואמר הוא וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, ופירש במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ז ע"ב) מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא ישתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא ולמנדע לה בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה כמה דאתי תועלתא לנהורא מן חשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא ולא אתי תועלתא לעלמא מיניה, תאנא שיש יתרון לחכמה לחכמה סתם דאר"ש לר' אבא ת"ח רזא דמלה לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגיני שטותא דמתערי מאתר אחרא ואלמלא האי נהירו ורבו סגי ויתיר לא להוי ולא איתחזי תועלתא דחכמתא ובגין שטותא אתנהיר יתיר ונהרין לה יתיר הה"ד שיש יתרון לחכמה סתם מן הסכלות סתם. וכך לתתא אלמלא לא הוי שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמה שכיח, והיינו דרב ייסא סבא כד הוו מילפי מיניה חבריא רזי דחכמתא הוה מסדר קמיהו פרקא דמילי שטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה והיינו דכתיב יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט משום דהוא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא. ועל דא כתיב ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. הנה בארו כי הסכלות הידוע לחכמי לב תקון ושלמות לחכמה היא חכמת שלמה, ולזה חוייב שלמה לררוף אחריו ולהשלים האילן ההוא, אלא שנטה אחריו יותר מדאי ונענש, נמצא אם כן שהחכמה שהיא מפאת הרע שבאילן ההוא סכלות והוללות היא בערך החכמה המפוארת האמיתית, ולפי שלא רבים יחכמו ואין כל אדם יכול להשמר מחלקת לשון נכריה, שהרי גדול החכמים קרא והטה, הזהיר הוא עליה ואמר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. וכבר באה המניעה בתורה על החקירה שמצד החוש, ועל החקירה שמצד העיון השכלי מצד האומד והמחשבה בסתרי התורה וטעמי המצות ועל האומד ומחשבת הלב ועיונו הזהיר באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם, ועל החקירה שמצד החוש הזהיר באמרו ואחרי עיניכם. ובא זה הענין במצות הציצית, שהיא מן המצות המקובלות שאין להם טעם כפי השכל האינושי ללמוד על כל המצות לפי שהיא שקולה ככולן, ולא הותר כי אם הראיה בו בעינינו שממנה נבא לזכר בלבנו כל המצות לעשותם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קע"ה ע"ב) א"ר יהודה אמר הקב"ה הרוצה ללכת אחרי ילך אחר לב זה והוא לב השמים ואחרי העינים העומדים עליו כענין שכתוב על אבן אחת שבעה עינים, וכתיב עיני יי' אל צדיקים וגו', אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, בשביל שאתם זונים אחריהם. והענין כי ראיה ומחשבה בתורה ובקיום מצותיה, שכל זה נמשך לצד הטוב והאלהות האמיתי מצוה עלינו לתור בהם, כי זה חלק אלוה וחלק יי' עמו, ואמנם ראיה ומחשבה זרה הנמשכת מצד הרע שבפאת עץ הדעת, לא כאלה חלק יעקב ומצד זה נאסרה הפלוסופיא, לבה ומראה עיניה וכענין שהתבאר. וזה מה שמקורה בפאה ההיא ההולכת אחר שרירות שהיתה אליו והכוונה בזה הפרק: