עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק יט
שלמה המלך ע"ה יסד ספר משלי ברוח הקדש, על סוד שתי נשים האחת אהובה בנשואיה והאחת שנואה שנואה בנשואיה, והתחיל לדבר בראשונה ולהזהיר על השנואה, לבני אדם לבל יתפתו אחריה פן ילכדו במצודתה, וזה ממנו בכוונה ובחכמה, כי רוח יי' דבר בו ומלתו על לשונו, שהרי החשך קדם לאור בסוד והארץ היתה תוהו ובהו וחשך וגו', ויאמר אלהים יהי אור, והקליפה קודמת לפרי בטבע, והיא האשה השנואה קליפת האגוז קשה ומרה, והזהיר עליה ואמר להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ויש לתת לב למה שפרש"י ז"ל באמרו מאשה זרה מכנסיה של עבודה זרה והיא המינות, ולא יתכן לומר שלא דבר אלא על המנאפת ממש, כי מה שבחה של תורה שכוללו כאן להצילך מאשה זרה ולא מעברה אחרת, אלא זו מינות ועבודה זרה שהיא פריקת עול של כל המצות עד כאן. ומה נמרצו אמרי יושר, כי זאת האשה המנאפת מבא האילן הרע והמר, אשר משם נמשכים כל מיני עבודה זרה ומינות, ועליה אמר עוד אשת כסילות המיה פתיות ובל ידעה מה, כי היא מפתה ומסיתה לבני אדם עד שנתפשים ברשתה, עד שיורדים עמה למחיצתה, והוא אמרו וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרא לעברי דרך המישרים ארחותם, מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קראיה, היא האשה אשר הוכיח יי' ליסר ולהעניש הפושעים והמורדים בו, המתפתים בחלקת לשונה ומתק שפתיה, כי היא מקום הרשע ומקום המשפט בה נפתים ונכשלים בני אדם, ובה נענשים, היא האשה המתקשטת בארבעים קשוטין חסר אחד, וחכם הרזים ע"ה פירשם בפרשת אמור לחכמה אחותי את, ובהם נלכדים פעמי נער חסר לב עדיה בא אבינו הראשון ויפת בסתר לבו וישרה בעיניו ולקחה לו, ומאז הביא המות עליו ועל יורשיו אחריו, וכנגד ארבעים קשוטין חסר אחד ארבעים קללות חסר אחת עשר עליו, ועשר על בת זוגו, ועשר על הנחש המסית, ותשע על האדמה, וכנגדן ארבעים יכנו חסר אחד:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קמ"ח ע"א)אמרו בזה הלשון סתרא דסתרין מגו תוקפא דסטרא דיצחק מגו דורדיא דיצחק דחמרא חד נעיצו קטירא כליל דכר ונוקבא סומקא דוורדא דמתפרשא לכמה סטרין דכורא איקרי סמאל נוקביה כלילא בגויה תדיר כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בההוא סטרא אחרא, דכר ונוקבא כלילין דא בדא, נוקביה דסמא"ל נח"ש איקרי אשת זנונים קץ כל בשר קץ הימים תרין בישין מתדבקן כחדא רוחא דדכורא דקיק רוחא דנוקבא בכמה ארחין ושבילין מתפרשא מתדבקא בההוא רוחא דדכורא קשיטת גרמה בכמה קשוטין כזונה מרחקא קיימא בריש ארחין ושבילין לפתאה בני נשא, שטיא דקריב בהדה אתקיפת ליה ונשקת ליה ומסכא ליה חמרא דדורדייא דמרורת פתנים, כיון דשתי סטי אבתרה לבתר דחמת ליה סטי מארחא דקשוט אפשיטת גרמה מכל אינון תקונין דהוות מתתקנא לגבי ההוא שטיא, דתקונין דילה לפתאה בני נשא שערהא מתתקנן סומקין כוורדא אנפהא חיוורין וסומקאן באודנהא תלייאן שית תקונין אטונא דמצרים תלייאן על קדליה כל חילא דארעא פומא מתתקנא בפתיחו יאה בתקונהא לישנא חדידה כחרב' שעיען מילהא כמשחא שפוותהא יאן סומקין כוורדא מתיקאן בכל מתיקו דעלמא ארגוונא לבשת מתתקנא בארבעים תקונין חסר חד. עוד שם שטיא דסטי אבתרה ושתי מכסא דחמרא ועבדת נאופים ואסטוי בהדה מה עבדת שבקת ליה נאים בערסיה וסלקת לעילא ונטלת רשו ונחתא אתער ההוא שטיא חשיב לחייכא בה כדבקדמיתא והיא אעדיאת תקונהא מינה והיא אתהדרת כגיבר תקיף קאים לקבליה לביש לבושי נורא מלהטא בדחילו תקיף מרתתא נפשא וגרמה מלייא דעיינין דחילין חרבא שננא בידהא טיפין מרירן תלייאן בההוא חרבא קטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה גו גיהנם:
והוא ע"ה היה מזהיר לבני אדם ממה שנכשל הוא בו בסוד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו', והן סוד האלף נשים שנמשך אחריהן, הוא אמרו בפרשה ההיא כי בחלון ביתי סוד חכמת שלמה בית יי' ויש בה כמה חלוני שקופים אטומים שמשם אורה יוצאה לכל העולמות, בעד אשנבי נשקפתי, לא אמר הבטתי, או ראיתי, או השקפתי, אלא נשקפתי נשקפתי מלמעלה, ומתוך מה נשקפתי במדה שבין העינים הוא יותרת הכבד שנמשכתי אחריה באותן אלף נשים נכריות, ואז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, וזה מקום בן זוגה שהוא שולט ומפתה בני אדם אחר עבודה זרה ואחר מינות, ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, שמה עומדת יותרת הכבד להשיאני ולרמות אותי, ומזה אני רואה בפתאים, שזו שבין העינים יוצאה לקראתו והחזיקה בו ושתי נשים זונות הן האחת והחזיקה בו והיא העליונה והשניה אסורים ידיה והיא התחתונה, ואותה שבין העינים שי"ת זונה מיום שנתפתה אדם הראשון אחריה ונצורת ל"ב העומד על הלב נוצר אותה כי בת זוגו היא, וסוד זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי לתת טעם לדבריה:
ובהיכל ששי של צד שמאל אמר המאור הקדוש ע"ה בזה הלשון, (ח"ב רס"ז ע"ב) זבחי שלמים עלי עלי דווקא ההוא זבחי שלמים עלי איהו בגין דלא אשתכח מקטרגא על עלמא ובגין כך היום שלמתי נדרי לפתאה בני עלמא תדיר, וסוד נער חסר לב הם סוד הבתים החלשים, הרמוזים במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה, וכמה שלוחים וחיילות יש למדה הרעה ההיא הכלולה בשתים, ומהם שנים אנשים מרגלים תחת מטתו של שלמה ושם שתים נשים זונות ומשם ומהם נמשכים כל מיני עבודה זרה ומינות ושאר תענוגות בני אדם והנאות הגוף, משם החמדה והתאוה אל העברות והאזהרות שבתורה לעבור עליהן, משם מחשבות והרהורים רעים, ומשם נטיה אל שרירות הלב ומראה העינים, ומשם מעוננים וקוסמים ישמעו, ומשם שאב בלעם באמרו מן ארם ינחני בלק מהררי קדם, ומשם חכמת בני קדם, ושלמה ע"ה היה רוכב על נשר אחד, והולך שמה אצל עז"א ועזא"ל ללמוד חכמתם, והן גרמו לו שנטרד ממלכותו, הוא שאמר אף חכמתי עמדה לי, חכמתי שבעבורה נמשכתי אחר הנשים ההן עמדה לי, אבל באף דכתיב ויתאנף יי' בשלמה כי עזב ארחות יושר, היא חכמת שלמה האמיתית שנתנה לו במתנה, דכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה, אשר נאמר עליה חכמת אדם תאיר פניו, וכתיב עליה ותרב חכמת שלמה מחכמת כל כני קדם ללכת בדרכי חשך, שהיה הולך אל הרי חושך ששם עז"א ועזא"ל ללמוד חכמתם אשר הטעתו לנטות מאחרי יי', כי המינות מושך את הלב ומהנהו כי יפתה וגם יוכל, וכדאיתא כפרק קמא דעבודה זרה שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליו נתפשת למינות וכו', והנאני בדבר ועל ידו נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך וגו', הרחק מעליה דרכך זו המינות וכו', כי האדם בטבע נוטה אל המורגשות הנמשכות מהסבה היא, וכשישמע דברי הורס ועוקר יערבו לו, כי לא יצטרך לטרוח ולהמית עצמו על התורה והחכמה, ולזה הזהיר ואמר בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך:
החכמה והתבונה שהזהיר עליה כאן, היא האשה האהובה שחתם בה ספרו ואמר אשת חיל וגו', ואמר לחכמתי לתבונתי היא חכמת שלמה הפנימית האמיתית, והיא נקראת תבונה למעט שאר חכמות שאינן חכמתו, ולזה אין לו להקשיב אליהן ולא להמשך אחריהן, כי הן מחוץ למחנה שכינה וחוץ לייחוד, ולזה נשאו שם חכמות חצוניות ואסורות משום מינות, לפי שמקורן מפאת הרע שבעץ הדעת שהוזהרנו עליו:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ע' ע"א) לקבל דא אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא ואינון דאחידן בזוהמא דטופרא דחד עטרא קדישא דאיקרי חכמה ועל דא איקרון חכמות ותאנא עשרה זיני חכמות אלין נחתו לעלמא וכלהו אשתאבו במצרים בר מחד דאתפשט בעלמא עד כאן, ואולי כי החכמה היונית היא שנתפשטה בעולם, הנה שכל אלו החכמות נאחזות מן הזוהמא הטופרא של חכמה אחרונה, ולפי שמקורה הזוהמא ההיא, היא זרה ואסורה לעם הקדש, כי היא מפתה בחלקת לשונו להעלים בה, והוא אמרו כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, וזה משל על הסברות כפי העיון השכלי המופתי המפתה בחלקת לשונו הלמודי, והן מאבדות את הנפש, והוא אמרו ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות רגליה ירדות מות שאול צעדיה יתמכו וכמו שיתבאר זה היטב מהמאמר שהבאתי למעלה:
אמרה תורה רמז לזה כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, קרא ההולך בשרירות לבו אחר החקירה השכלית רוה, יען הולך מהלך המופת, וקרא הקבלה שהיא החכמה האמיתית צמאה, יען איננו יודע לה טעם שכלי מספיק, לפי שהיא למעלה מן השכל, ובאמרו רגליה וגו' צעדיה וגו' התיר ספק עצום ראוי שיסופק בזה, והוא כי מדוע עשה יי' ככה, במה שנתן דרך לא ישר לפני איש איפשר לו לסכן נפשו בו, והתשובה בזה, כי באומרו שאול צעדיה יתמוכו ירצה כי לפי שמשלמות המציאות הכללי שימצא בו דבר והפכו מצואים אשר הם להיטיב ולהרע, להשכיר ולהעניש, והאלהים עשה שייראו מלפניו, ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ואז"ל ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, ואלו לא היה המציאות על הדרך שהמציאו חכם הרזים יתברך לא היה נודע מי הוא הצדיק או הרשע, כי אין החכמה הנדרשת מאת הנבראים כי אם עשות רצון קונם, ולזה אמר כי השאול שברא השם יתברך היה לבטלה אלמלא צעדי זאת האשה השנואה הזרה שהיא המינות, ובנטות האדם אחר האשה האהובה, שהיא התורה והאמונה, הנה הוא נאחז בסוד האצילות הקדוש שהוא האלהות צור ישראל ומושיעו כי הוא חלקו הנה הוא שכרו, וכאמרם ז"ל שכר מצוה מצוה, ואם חס ושלום תטה אשורו ויפתה לבו אחר האשה הזרה, הנה הוא נאחז בחלק הגוים והוא ענשו, וכאמרם ושכר עברה עברה, אשר יתבאר ממה שכתבנו בפרק זה, כי אסור לנו לחקור ולדרוש אחר שום חכמה אי זו שתהיה מחכמות הגוים, לפי שמקורן במקום התוהו שהוא חלק שאר אומות, לפי שהן מצד הטומאה שהוזהרנו עליו, ולפי שהחכמות ההן כמו שביארנו מקורן בפאת הרע שבעץ הדעת, שמשם שואבות האומות, לזה נמצאות בהן, ובפרט החכמה העיונית שהיא חכמת החקירה ושקול הדעת ההולכת אחר שרירות הלב, לפי שהיא נמשכת מן החכמה החיצונית הנקראת חכמת בני קדם, ההולכת אחר שרירות לבה הרע, כי זו לעומת זו, ואנחנו עדת תופשי התורה הוזהרנו שלא נלך אחר שרירות לבנו ושקול דעתינו, בפירוש דברי התורה ומצותיה סודותיה וסתריה, הנעלמים מאד מעיני השכל האינושי כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא. וידוע למקבלי האמת, כי המדרגה האחרונה סוף האילן הרע והמר הנקראת חכמת בני קדם וחכמה חיצונית כמו שכתבנו, היא מכוונת כנגד הכלה הכלולה אשת חיל החכמה המפוארה חכמת שלמה, וקבלת אמת בידם איש מפי איש כי היא עורכת תמיד קטיגורין עמה, ואם אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, עסקיה רעים רוצה לחרחר ריב ומדון כנגד חבצלת השרון הוא האדון, להרוס ולנתוש ולעקור נטע נעמנים ביד רמה, מבלי אימה וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, זה המהלך הולכת וזה הדרך דורכת החכמה החיצונית העיונית המופתית הנשאבת והנחקרת ממנה, הורסת ועוקרת שרשי התורה והאמונה הנחקקת ונחקרת מהחכמה הפנימית עדות יי' נאמנה, כי הכל זה לעומת זה, וזה דוגמת זה, למעלה ולמטה, ועל שתיהן הזהיר בעל הרזים באמרו הרחק מעליה דרכך, זו האשה הזרה העליונה, ואל תקרב אל פתח ביתה זו החכמה החיצונה התחתונה. והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: