עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק יז

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ואמנם החלק האחד שהיא חכמת דת חגיהם וכו', שממנה מולידים תת האלהות לאלהיהם, מנוע ועומד הוא מן התורה, ולא היתה הגזרה עליו, ואסורו מן התורה מבואר, ממה שכתוב השמר לך פן תנקש אחריהם וגו', איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, הנה שהתורה עשתה סייג לדבריה לחומר העבודה הזרה ההיא, ומנעה איכות ידיעת אופן העבודה ההיא, שלא יבא לטעות ולעשות אחר שיש בו טענות מיופות יולידו מהן תת אלהות לנעבד הזר, ולא באו רז"ל לגזור על החלק הזה כלל, ואם כן דל מהכא החלק הזה, וזה אם נודה לו שהחכמה ההיא מיוחדת לאומת יון לא לאומה אחרת כדבריו, כל שכן שאין לו עליה ראיה, אבל האמת שבזה טעו כל האומות וכולן שוות בה, והשואלים מרבי יהושע לא היו גרועים ממנו בחכמה, לשאול על החלק הזה האסור מן התורה, והאיש הזה מעוות עלינו את ההלכות כדרכו בשאר הדברים, שבשום מקום לא נמצא לר' יהושע שהשיב מפני המסורות:

וכך היא הצעת השמועה בירושלמי דפאה פרק א', שאלו את ר' יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה, מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו וגו', והתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, ר' בא בריה דר' חייא אמר מפני המסורות. ואמנם החלק השני שהוא חכמת ההלצה, ואמר שגזרו עליה מפני המסורות שבה יוכלו למסור ולהלשין הנה זאת טענה חלושה וקלושה, שהרי היו מורגלים גם כן בלשון רומי, ובו יוכלו למסור ולהלשין, ואם כן יגזרו גם עליו, ולמסור ולהלשין אין צריך לשון זולת לשון, כי כל שפה ולשון חשודים על זה, ועוד כי בימי ר' בא האומר מפני המסורות לא היו צריכים לחכמת ההלצה, כי אומה ולשון אחרת היתה מושלת, ואם כן גם על זה החלק לא היה גשם הגזרה, אבל היתה על החלק העיוני המופתי לפי שדרכו דרך מינות:

וצדקו דברי רבותינו בעלי התוספות, שאמר עליהם שלא הבינו טבע החלוקה, אבל הבינו האמת, והוא סכלו ובקש לו תואנות להפיל אמת ארצה ולהגדיל השקר, כי לא יאמרו רז"ל חכמה סתם על חכמת ההלצה והלשון, כי אם על ההולכת מהלך השכל והעיון המופתי, וזה ידוע לו אלא שכפה על האמת פסכתר, והחכמה המזוייפת הבדויה הזאת לא הותרה בשום זמן, כמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, אלא שלפי שהוא מבואר בנפשו, כי המחקר השכלי ערב לשכל יותר מהנשמע אליו בקבלה, והטעם כי לזו מופת שכלי וזו למעלה ממנו אין לה טעם שכלי מספיק, כי לא תפול תחת רשת השכל האנושי אשר לזה נתפתו הרבה מהקודמים אחריה ובעלו בה כי הדיחה אותם בחלק שפתיה ומופתיה הערבים אליהם, וכמו שרמז לזה בעל החכמה האמיתית באמרו בשמה כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ועוד יתבאר זה:

והנה בהגיע הזמן אל שקרה דבר מספיק לגזור עליה בשבילו, והוא מקרה הזקן הממרה, אז נמנו עליה ואסרוה ולא קבלו מהם כדברי רבותינו בעלי התוספות, עד פולמוס של טיטוס שקבלו מהם, ועוד שהרי כשצרו על בית חשמונאי זה על זה, לא היתה שם יראת הלשנה ומסירות, ואם לחשש לעז הזקן, דבר שאינו מצוי הוא, והעקר אצלנו מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, אלא שמצאו להם עלה מצד הלעז ההוא, וגזרו על הכל משום מינות, ומה שדקדק בלשון רש"י ז"ל, אין לו משם ראיה, כי הכוונה לרב ז"ל לפי שתכלית למודה אצלם לא היה כי אם הספור כי הוא פרי עיונם, לפי שבו מתפארים בפני השרים, ולזה פירש מספרים ולא יודעים כי אין מקום אל הידיעה בחצר המלך, כי אם אל הספור ופירש כן על דרך רז"ל באמרם של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמה יונית:

אבל האמת כי חכמה סתם יפורש על כל חכמה ואף על העיונית המופתית, והקשו שם וחכמה יונית מי אסירא והתניא א"ר וכו', אמרי לשון יוני לחוד חכמה יונית לחוד, כך הוא הגרסא בספרים, וכך פירושה כי המקשה סבר כי אחר שהחכמות ההן כתובות בלשון יוני, ואי איפשר לבא אליהן כי אם בו ואולי מפני זה יחשב חלק מהחכמה ויהיה בכלל הגזרה, לזה הקשה והתניא א"ר וכו' והשיבו אמרי לשון יוני לחוד וכו', וכשגזרו על חכמה יונית לא היה הלשון בכלל:

ומה שהשיב כי הוא בלתי ראוי לשלמות אבל למה שקודם השלמות והוא להיותו אדם שהוא שלמות קודם היותו יהודי וכו' הקיפנו זה האיש שאלות תשובות שאין בהן ממש, הרי שלא הניח מקום אל למוד הפלוסופיא כי אם קודם היותו יהודי והוא קודם שימול שאז הוא אדם כי אחר שנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה משם ואילך הוא יהודי והרי הוא אסורה עליו אין אלו כי אם דברי לעג, ועוד אם הוא בלתי ראוי לשלמות הוא אסור כי לא הותר לנו להוציא זמננו כי אם בדבר שנשלים בו את עצמנו והאמת הברור כי הדרך אל השלמות הוא העסק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ובקיום המצות, וכשישתלם בזה יבקש חכמה והוא להכנס בסודות התורה וסתרי המצות שלמד ועשה אשר אי איפשר לעמוד על זה על האמת כי אם בחכמה הפנימית המקובלת באומה ואינה חיצונית ממנה, הנה זה הוא שלמות היהודי ובו הוא אדם ואינו צריך להיותו אדם לדבר זולת זה, ומזה נקרא אדם מה שאין נקראים כן שום אומה ולשון לא פרטם ולא כללם עם שיש באומות חכמים בחכמה ההיא יותר גדולים ממנו וחבריו וכאמרם אתם קרויים אדם ואין הרשעים קרויים אדם, ולמה והרי הם אדם בחכמה ההיא לדעתו שאמר אבל למה וכו' והוא להיותו אדם וכו':

ובמנחות פרק שתי הלחם שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כלה מהו שאלמוד חכמה יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', צא ובדוק איזו היא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה לא מצוה ולא חובה אלא ברכה. ואמר כי הוא שאל מהחכמה היונית שמהמין השני וכו', ואין זה במשמע כלל ולא ימלט אם כן הדבר מהחלוקה אם בן דמה היה קרוב למלכות למה יאסור עליו ר' ישמעאל חכמת ההלצה, ואין ספק שר' ישמעאל אחר הגזרה היה והקרובים למלכות התירו ואם לא מה שאלתו והוא בכלל הגזרה, ועוד בן דמה אף אם למד כל התורה כלה מה בכך, ורז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורין, ואם כן לא שאל כי אם על החלק העיוני המופתי, ואם רז"ל היו לומדים ויודעים זאת החכמה להיותה הכרחית כדבריו מה שאלתו, ואם יאמר אם היה שגזרו עליה מה שאלתו והנה כל מה שגזרו חז"ל עליו הרי הוא עומד באסורו אין להשיב:

וי"ל כי חשב הן דמה כי הגזרה היתה עליה להיות בה דברים נגד התורה ויבאו לומדיה לידי טעיות וכפירות, וחשב בן דמה כי אחר שמלא כרסו לחם ובשר שיהיה מותר ללמדה, ואמר לו ר' ישמעאל צא ובדוק וכו' לומר שגזרתם החלטית ולא נתנו דבריהם לשעורים, ומה שלא אמר לו אסור משום מינות, דעתו לומר שאף אם לא היו בה דברים נגד התורה הנה העוסק בה אינו עוסק בדבר שהוא קיום העולם ויישובו, ולזה צריך לבדוק שעה שאינה לא מן היום וכו', והיא טענה אמיתית כי התורה סבת הזמן וקיומו והיא סדר זמנים וההוגה בה מקיים העולם, ולזה הותנה בה הגיית יום ולילה והעוסק בדברים אחרים אינו עוסק ביישובו של עולם כי אם בחרבנו וכדי הוא שיפסדו סדר זמנים, ובספרי שנינו ודברת בם עשם עקר ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים, שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות, תלמוד לומר ללכת בהם ולא ליפטר מתוכם, וכן הוא אומר יהיו לך לבדך וגו', וביומא פרק קמא בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, וחכמת האומות בכלל דברים אחרים היא:

ורשב"י שאמר בפרק שתי הלחם אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע ערבית ושחרית קיים מצות לא ימוש, ור' שמואל בר נחמני א"ר יונתן שאמר פסוק זה לא מצוה וכו', לא נחלקו על ר' ישמעאל, אלא שר' ישמעאל סובר שחובה ללמוד כל היום ולילה, כפשטו של מקרא לא ימוש וגו' והגית בו וגו', ודעת רשב"י ור' יונתן שאינו לא מצוה ולא חובה אלא ברכה, אבל מודים לו שלמוד חכמה יונית עיונית היא בכלל דברים אחרים וההוגה בה מוציא זמנו לבטלה, והזמן נברא לעסק התורה שהיא סבתו והרי הוא עוסק בדבר שהוא צורך העולם וקיומו, והלומד חכמת האומות הרי הוא עוסק בדבר בטל, וצריך שילמוד בלא זמן כי לא נברא הזמן לזה, ונמצא אם כן מדברי ר' ישמעאל ומדברי ר' יהושע במסכת פאה ירושלמי שלמוד חכמה יונית אסור, ואף למי שלמד כל התורה כלה ואף החלק העיוני המופתי כמו שהוא מוכרח כן וכמו שהוכחנו:

והטענה האומרת כי כל דבר שבו דבר סותר וכו' גם השלישית שנאמר בה שיש בחכמות האלה אנשים רעים וכו' וזו ראיה גדולה על שהפלוסופיא אסורה למקבלי דת האמת, לפי שאחר שיש בה הרבה דברים סותרין אותה, אם כן אי איפשר שתהיה היא אמיתית אבל היא בדויה ומזוייפת, לפי שהיא עוקרת עיקרי דת האמת כמו שהוא בענין חדוש העולם והשגחה ושרות הנבואה והשכינה ונתינת התורה והשכר והעונש וכל הדברים הנמשכים אל זה שהתורה והאמונה עומדות עליהם, ובזאת תבחן זאת החכמה המזוייפת שאין לה מבא בדת האמת אחר שהיא מכחשת אותה, ולזה היא אסורה משום מינות דכתיב ואל תקרב אל פתח ביתה ואפילו הדברים שבה שיראה מהם שאינן סותרים דבר מהתורה אסורים, שהם ימשיכו לומדיהם אחר הדברים העוקרים פנות הדת ויבאו לידי מינות, כמו שראינו ושמענו על חשוקי הפלוסופים כי נתפסו במצודתה ולא נמלטו מדעות רעות וכפירות ונסתכנו בעצמם, והם קרובים ממי שכתוב עליהם כל באיה לא ישובון:

והחכם ר' יצחק ערמאה ז"ל כתב בשער הז' מספרו ספר העקידה בזה הלשון, שכרו מיינו והשחיתו התעיבו עלילה והוא מה שכלנו בימים הראשונים ומה שדמה לנו עד הנה, כי מיין זה העיון המחקרי שתו חכמינו גם שמריו שתו אנשינו עד אשר נפתה לב העם בכלל לגרש האמונה האלהית מלבם ולהחליש בה כחם יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, אשר לאורנו ראו אור בתחלה ועתה עינינו רואות וכלות אליהם עד כאן:

ובזאת תבחן החכמה האמיתית המקובלת באומה כי היא כנשמה והתורה האמיתית כגוף לה ואין בזו דבר מקביל לזו, לפי ששתיהן ממקור אחד שהיא החכמה העליונה נחצבו והיא מוציאה לאור תעלומות דת האמת והצדק ומחזקת ותומכת עקריה ותעזור את בעליה על יראת שמים ואהבתו וקבלת עול מלכותו ותורם הדרך הישרה לעשות רצון קונם ותדריכם בדרך עבודתו, ותזהירם לבלתי סור מן התורה ימין ושמאל, ומעוות התולדת תתקנהו, והמזג הרע המעוקל תישרהו, וחסרון התכונות תמלאהו, וכל זה ראיה על היותה אמתית:

וכדומה לאלו אין להקפיד וכו' ואפילו שיהיו רבים כבר נפסק הדין כפי בית הלל וכו', ואינו כמו שחשב כי אין דברי ב"ה כי אם בענין הצלחת הלמוד כי מתוך הרבה אתה מוציא מעט שיצליחו, ולזה צוו מלמדין תורה לכל אדם אין ספק, אבל אם היה שמהלמוד יבאו לידי תקלה לקנות דעות נגד התורה מודים שאין מלמדים לשום אדם, והדין נותן שלא נקפיד באבדן האיש ההוא בן בליעל וכו' והביאו הר"ם ז"ל וכו', וזה הפך כוונת קבול התורה והכרחיות ידיעת החכמה האמתית, שאמנם היתה להשלים כל אישי האומה אשר השלמות האמיתי ימשך מעסק התורה וקיום מצותיה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, והיא המקרבת לעוסקיה לידי זכות ומרחקתם מן הכעור ומן החטא, ועל כל זה סובבת החכמה האמיתית והיא גורמת הדבקות בשם יתברך אשר בזה תשלם כוונת הבריאה והתכלית בבריאת אדם, כי זה מפליאת ההשגחה הנפלאה האלהית אשר הפליאה לעשות ולהמציא דרך בו יגיע המין לשלמותו אשר בעבורו נברא, ובפרט אישי האומה המקבלת התורה ואם באיזה דור מן הדורות נהפכו סורי הגפן נכריה זה היה לרוע בחירתם והיותם רקים מן החכמה האמיתית, ואמנם כי ההשגחה היתה להשלים כל אישי האומה אשר זה מטבע החכמה האמיתית באמנותיה ודעותיה האמיתיים אשר הפלוספיא תרחיקם מהשלמות בהכחישה כל זה, והעדים שהביא בתחלת הענין מאמר החכם האומר כי החקירה והעיון והידיעה אי זו שתהיה לא יסירו האדם מהשלמות ולא ימשך מידיעתם רשע ואשמה, אבל בהפך עדי שקר הם כי האומר זה הוא מהכת המכחשת עקרי התורה אשר לדעתו מרומם בזה את השם יתברך, לפי שלא אורו עיניו באור התורה אשר היא ההראות הרצון האלהי בעולם והוא אינו מאמין בזה ונמשך אחר המחקר השכלי, לפי שזה הוא לו השלמות האחרון וכל מה שהשכל מכחישו אומר שאינו אמת, ומזה יצאו לכפור ולדבר סרה על השם ועל תורתו ואיך יסמוך על עדותו, ראוי אם כן לכל יהודי יתחיל ראשונה וכו' ולעיין ולהשיג סתרי האמונה ושרשיה וכו' ואחר כך ישתדל בהשלים שכלו ואנושותו במושכליו העיוניים וכו', הנה כי גזר אומר ונתן דרך איך יושג השלמות לדעתו והוא בדברים האלה כחושב שאין חכמה בישראל כי אם המחקר השכלי המופתי, וזה סכלות האמת והתרשלות לבלתי דרוש וחקור לדעת, כי יש חכמה מקובלת באומה מסיני ולבקש אותה מבעליה, ואז יטעם כי טוב ויאורו עיניו באור האמת ולא יתפתה אחר מופתי היוני שהם בודאי פתויים נמשכים מפאת הרע שבעץ הדעת:

והאמת המקובל שאי איפשר להשיג סתרי האמונה שרשיה ועקריה, כי אם בקבלת חכמת האמת כי ממנה ישתלם המאמין בכל זה ובזולתה נמנע, ולזה יצטרך המאמין האמיתי והעובד השלם אחר היותו תורני שלם להתעסק בחכמת הקבלה אשר היא נשמת התורה וממנה יעמוד על סוד האמונה האמתית המסכמת עם הדת מכל צד ועל כוונת התורה והרצון והחפץ בעבודת התפלה והמצות, ואחר עמדו על זה ישתדל להוסיף לקח ולהוליד תולדות וענפים דומים לשרשים אשר בידו, אשר אין זה כפי השכל האינושי כי קצור קצרה ידו להשיג האמת לא יוכל בשום פנים, אבל הוא כפי השכל האלהי לקיים פלפלת בחכמה זה דרך החיים אשר בו חיו ודרכו הנביאים והחכמים, ואין הרצון בהקדמת התורה אל החכמה האמתית ומניעת למודה תחלה כמניעת למוד הפלוסופיא תחלה לחושבים שהיא החכמה האמתית שלא ראו אור, כי מניעת למוד הפלוסופיא תחלה ראוי ומחוייב לפי שהיא הורסת ועוקרת שרשי דת האמת ודרכה דרך המינות והעוסק בה קודם שיהיה תורני שלם בעל אמונה שלמה תביאהו לידי מינות וכפירות, וכשיבא אחר כך ללמוד התורה ויראה בה דברים ואמונות נגד חכמתו יכחישם ויכפור בהם, או יפרשם באופן יסכימו עם דעותיו ואמונותיו הנפסדות שקנה בלמוד הפלוסופיא כדרך רבים מפלוסופי בני עמנו:

אבל החכמה האמיתית חס ושלום שתוריש שום אמונה רעה או דעת נפסד, אבל בהפך שתנחיל האמת והצדק ותשריש אמונות ודעות אמתיות בלב לומדיה, ואף אם יקדימוה ללמוד התורה כי היא המוציאה לאור תעלומות התורה ועקריה ומחזקת ותומכת שרשיה לפי ששתיהן עולות בקנה החכמה האלהית:

אבל טעם אחורה לפי שהתורה בגוף והחכמה כנשמה אליה, וכשיקדים למוד התורה וידע המצות ופירושן כפי מה שבאה בהן הקבלה מסיני ואחר כך יכנס לטייל בפרדס החכמה, אז תחול הנשמה בגוף כהוגן וכסדר כי יעמוד ויבין הסודות והסתרים ההם של כל מצוה ומצוה על בוריין ואמתתן ולא יתבלבל שכלו, אחר שקדם לו ידיעת הדברים אשר עליהם יורו הסתרים ההם, וזה כדרך קדימת החומר לחול הצורה בו, וכל עוד שלא קדם החומר על מה תשרה ותחול הצורה על העצים או על האבנים, ועל זה הסדר יבא הכל על נכון ויושר וישמח ויגיל כי יעמוד על האמת הברור כשיקדים הראוי להקדים ויאחר הראוי לאחר ואז יתקיים הכל בידו, שיבקש מלמד יודע ומשיג וכו' אופן טעותו וכו', ולמה להם ליכנס בסכנה עצומה דרשו מעל ספר יי' החכמה האמיתית המסכמת עם עקרי התורה ושרשיה, ולמה יניחו הצלחת הנפש על קרן הצבי, אינה חכמה יונית אבל חכמה אינושית שכלית וכו', לא כן חלק יעקב כי יוצר הכל הוא והוא יתן חכמה מפיו דעת לדעת אותו ולהשיג רצונו, מה שאי איפשר לשכל האינושי ולא הניחנו ביד המחקר המופתי כי לא שלם ולא יוכל להושיע, והיא מיוחסת יותר ויותר לישראל שהוא עם חכם ונבון, כל זה נגד התורה ונגד האמת כי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון על השגת החכמות השכליות כפי השכל העיוני המופתי חלילה, כי נכריות המה וזרות לא יבאו בקהל יי', ומי עור עיני שכלו, ומי נתן ספר מוטעה לפניו שהרי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון, כי אם על עסק התורה וקיום המצות, וכמו שהכתוב צווה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, ובזה עושים רצונו של מקום והוא יעשה רצונם ויענם בכל קראם אליו, ואין חכמה ובינה כזאת וכל העמים יראו ויתמהו שבקיום החוקים שאין להם טעם ידוע להם ימשיכו אליהם הרצון האלהי:

וכבר הארכתי בזה בפרק י"ו מהחלק הב' מזה הספר בסייעתא דשמיא יבוקש משם, כי הוא פלא וחלילה שתיוחס החכמה השכלית לישראל, אבל היא חלק שאר האומות להיותה אינושית, ולזה נמצאו באומות חכמים ונבונים בה יותר ויותר הרבה ממה שנמצאו בישראל, בזמן שנתפתו אחריה גדולי פלוסופי בני עמנו, אבל חכמת ישראל פנימית אלהית מקובלת מפי הגבורה לא זכו בה האומות, וכמו שכתוב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, וחכמת שלמה ע"ה אלהית נתונה לו במתנה שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה ומעולם לא יצא חוץ לאומה והיא מיוחדת לישראל, ומעולם לא זכו בה שום אומה ולשון, ואלו היתה שכלית אנושית היתה שוה לכל, אבל היא אלהית פנימית ושלמה ע"ה עשה ספריו ברוח הקדש, ואין הכוונה בשמותיו ובספריו מה שעלה על דעתו ועל דעת חבריו לפרש בהם כמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא, ויראת יי' היא חכמת האלהות שהיודעה הן הוא ירא הש"י וכו', אמת כי היודע חכמת האלהות ירא את יי' ואוהבו, אבל אינה החכמה שבדא היוני מלבו לאלהות כי לא השיג האמת ואיך איפשר שתמשך היראה ממנה:

וכבר הודה הרב המורה ז"ל בקצור היוני במה שאמר מגלגל הירח ולמעלה ואמר שהוא כדמות מחשבה וסברה וכו' וכל שכן במה שיאמדהו בסדר השכלים וכמו שכתבנו למעלה בפרק ט"ו, וכל שכן במה שיאמדהו בהתחלתם יתברך ואם כן ממה זה תמשך היראה אל המכלים ימיהם בחכמה ההיא, ואיך הדבר הבדוי והמסופק איפשר שיתן שום שלמות וכל שכן שתמשך היראה ממנו, אבל נאמר עליהם וילכו אחר ההבל ויהבלו, כי בה יתדמה לשם יתברך בשידע אופן הנהגתו הנמצאות וכו' זה דרכו ודתו של הפלוסוף שלא אורו עיניו באור האמת והצדק, ולפי' לקח הנהגתו מהנהגת הנמצאות, אבל מי שאור התורה נגה עליו לא יחסר כל בדת האמת כי ממנה למוד ישר וצדיק מנותן התורה יתברך בהנהגת הגוף והנפש, ואין אני צריכים בזה לדעת חכמת הנמצאות כי התורה תשלימנו בכל מיני שלמות, כמו שסודר לנו מהרצון והחכמה האלהית מה שאי איפשר לשום שכל וחכמה אחרת לשער האופן ההוא מהסדר וההנהגה, וכל התוארים המביאים אל השלמות מהתורה יוצאים ומחכמתה נודעים ומתבארים כפי הרצון העליון יתברך:

כי האדם הוא מה שהוא בשכל וכו' שתשלם אצל החקירה וכו', השכל הישראלי נבדל הוא משכל שאר האומות, כמו שהוא נבדל מהם בנשמה כידוע לחכמי לב, ולזה שכל הישראלי ישלם בתורה וסתריה וסודותיה ובפלפול החכמה האמיתית, שזה למעלה הרבה מחכמת הנמצאות וזה דבר לא השיגו הפלוסוף ולא זכה בו והישראלי הוא הנקרא אדם, ואדם חשבונו כחשבון השם הגדול יתברך בסוד יהו"ה מ"ה אד"ם, ולסוד זה אתם קרויין אדם ואין הרשעים קרויין אדם, ואדם זה שכלו שכל נבואיי ראוי לו להוציאו בעסק זה השם והוא בתורה ובחכמה האמיתית ששתיהן משתלשלות ונחקרות מזה השם כידוע לחכמי לב:

אבל הפלוסוף וחבריו שהם מצד האדם הבליעל שהוא מתדמה באדם ואינו אדם ושכלו ונשמתו מהצד ההוא, הנה הוא נמשך אחריו ומתפתה אחר חקירתו ועיונו המופתי כי אין לו חלק ונחלה בחכמה האמיתית, וראוי לו אם כן להשכיל לדעת חכמת הנמצאות והם שלמותו לדעתו, ובחכמת האלהית האמיתי וכו' כמו ספר היכלות וכו', ועוד ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה מקובל בידו על סתרי האצילות שהוא סוד האלהות, וספר מעין החכמה, וספר הזוהר, והרבה זולתו מחבורי החכמה המקובלת באומה שאי איפשר להולמם על דרך השכל האינושי, לפי שהם למעלה ממנו אם לא מי שיבא לגלות פנים שלא כהלכה להפוך דברי אלהים חיים כדרכו במאמרי הזוהר הסתומים גלויים לבעליהם כפי הקבלה הנכונה:

וזה שהוא הביא מאמר אחד מהזוהר מפרשת בשלח (ח"ב כ"ד ע"ב) זה תארו, ותלד בן למועד וגו' למועד ודאי לבתר מית ומאי טעמא מית, אלא בגין דאתיהיב לה ולא לבעלה, ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה לה אתיהיב דכתיב את חובקת בן, תא חזי באברהם כתיב שוב אשוב אליך כעת חיה, אליך ודאי בך אתקשר ולא בנוקבא, אליך ולא אליה, דמאן דאתי מסטרא דנוקבא מיתה קארי לרגלוי, ותשכיבהו על מטת וגו' בגין דתמן חמאת קדושה עילאה מכלא עד כאן:

ובמאמר השני שער שני מספרו הפך זה המאמר המקודש לתפלות שרשי היוני והזיותיו, ופירשו כך וירצה כי למה שבשורת השונמית אשר בשר אותה אלישע לתת לה בן למועד האמור, נתערב בה הדמיון אחרי אשר נתנה הבשורה לאשה ולא לבעלה אשר זהו מורה היות אותה הנבואה מצד הדמיון אשר היא נקבה בערך לשכל וכו', אמנם באברהם אבינו אשר לא נתערב בנבואתו ובשורתו וכו' הנה כי להיותו חושב שאין דבר שלא ישוקל בשקל השכל ממה שבא בדבריהם ז"ל, מלאו לבו לפרש כן מה שאי איפשר אל השכל להולמו ולהראות עוד שהוא מתחכם בכל וכל רז לא אנס ליה ואלו החריש חכם יחשב, ולהרים מכשול אומר הפירוש המקובל בכוונת הקדוש ע"ה בזה המאמר:

והוא כי ידוע לחכמי לב כי הנקבה של מטה מן הנקבה של מעלה סוד ה' אחרונה שבשם הכלה שבשיר השירים ונקשרת בה, לפי שנשמת הנקבה מן הנקבה כמו שאמרו בבהיר והזכר של מטה מן הזכר של מעלה סוד וא"ו שבשם ונקשר בו, לפי שנשמת הזכר מן הזכר כמו שאמרו שם, ולפי שרגלי המדה ההיא יורדות מות כידוע למקבלי האמת, הנה הנקשר בה לבדה מות מזומן לו, כי המדה גורמת, ולפי שחבקוק נקשר בנקבה שאמר לה הנביא את חובקת בן מת עד שהעיר עליו רוח חיים מלמעלה, וכמו שכתוב וישם פיו על פיו וגו' ואמרו שם במדרש לאתקשרא ליה באתר אחרא עילאה אתר דחיין אשתכחו ביה וכו', ואז שבה רוחו אליו:

ולפי שיצחק נקשר בזכר מקום החיים וכמו שכתוב שוב אשוב אליך נתקיים, ומזה יבחן האמת כי אין לשקל בשקל השכל שום דבר ממה שבא סתום בספר ההוא ובשאר הספרים שהביא זכרונם שאין לפלוסופיא חלק וזכרון בהם, שהרי הודה שלא יכילם שכל שום חוקר וחכמת הספרים ההם היא אשר קבלוה וידעוה רז"ל לא הפלוסופיא, שהרי ספר היכלות, ופרקי היכלות וספר שעור קומה, וספר הזוהר, התנאים שנאום וחברום, וספר הבהיר הוא חבור האמוראים, וזולתם הרבה מה שחברו הגאונים והרבנים הבאים אחריהם וכלם נמצאים בין החכמים, ומעולם לא נעתקו אלו הספרים ולא יצאו מן האומה לאומה אחרת, שהרי ספר יצירה מזמן אברהם אבינו נמצא בין אומתו הקדושה, וירמיהו ע"ה בזמן בית ראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בספר הבטחון שעשה ר' יהודה בן בתירה ע"ה, הביאו רב חמאי גאון ז"ל בספר הייחוד, וגם הביאו הקדוש קנה זלה"ה בספר הפליאה, אמר שם שירמיהו הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצאת בת קול ואמרה קנה לך חבר, הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בספר יצירה שלש שנים, לקיים הכתוב אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו וגו', וכבר הודה ולא בוש בזה והזכירם, ומהם שנמצאו מזמן בית שני ולא יצאו בגולה ולא הורקו מכלי קדוש וטהור אל כלי חול וטמא ולא נעתקו ולא אבדו בין האומות ובכל דור ודור החכמים השרידים מתעסקים בהם ומפרשים סודותיהם כמו שקבלו בהם, ואיך בדא מלבו הוא ורבו באמרו שאבדו החכמות הרבות הנמצאות באומתנו והספרים שחברום החכמים בשרשי החכמה ההיא אין זה מהם כי אם קריאה אל תואנות ועלילות לקיים דעותיהם הבדויים כפי השכל המחקרי בהם מרפים ידי התמימים מבקשי האמת:

אבל החכמה היא כן כי בה נמצא וכו', ואם יתבאר באמת שמהפלוסופיא אי איפשר לעמוד על האמת בשום אחד מאלו שהזכיר כמו שיראה מי שירצה להכנס בסוד עם השרידים במה שיתבאר בכל אחד מהם, הנה אז יבחן עם מי האמת ושהפלסופיא אסורה ולהבל וריק כחם כלו אשר הוציאו בה זמנם:

ומה שטען מלמוד חז"ל שאר החכמות וכו', הנה האמת בזה כי אין ידיעת חז"ל בחכמות ההן מעין מה שידע ולמד הוא וחביריו כמו שיבא עוד בפרק ס"ז בזה החלק בסייעתא דשמיא, גם אם נאמת שחכמת הרמב"ם ז"ל הרצויה וכו', גדולים וטובים ממנו בשכל ובדת הרחיקו חכמת הרמב"ם ז"ל להיותם מקום המעדת רגל כנראה ממה שכתב בספר המורה ובספר מדע למודה על האמת, ולא יהדר ולא ישא פני גדול, ודחוה בשתי ידים ולא היתה רצויה אצלם וגרים לו שבנה על יסוד רעוע שהוא שרשי היוני ותלמידיו הממרים, ומי יתן ולא היה כי אם בעל מלאכה אחת, והוא צוה לנו ללמוד כל חכמה לרקחות ולטבחות ולאופות וכו', הנה ברבוי דברים והלצות על חשוקתו נפל במה שברח ממנו שהוא בא להפליג בשבח הפלוסופיא ובתפארתה, ואגב שטפיה גלה את נבלותה והשפחה הכושית הסוררת אין לה יחס וערך עם הגברת, ואיך יוקח ממנה למוד על עדי הכלה הכלולה עטרת תפארת, אבל מדרכה להסיר את עדיה מעליה ולהרוס ולנתוש קשוריה וחליה כי מתחלה נלקחו לרקחות וכו' ולבסוף נעשו לה צרות צוררות ומציקות ומכעיסות אותה על פניה, ויהיה בזה דומה לעולם השכל וכו', עולם השכל השגתו ושלמותו בפועל תמיד אין בו כחניות להיותו נעלה מהשנוי, אלא שבמה שהוחן לו מבראו מתבונן תמיד ומוליד חכמה רבה, ואין בזה שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל כי אם גלוי מה שהיה נעלם בהקדמות ההן, ואין בפרט אלא מה שבכלל, וזה דרכו מיום שנברא:

ונראה לי שלזה רמזו רז"ל בפרק אין דורשין אמר שם מאי חשמל חיות אש ממללות, במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה חשות, ובשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, הנה בארו כי הדבור יוצא להם מפי הקב"ה והם הקדמות החכמה שחונן ומשפיע עליהם ואחר כך ממללות, שהם מתבוננים ומשכילים ומולידים מההקדמות ההן חכמה רבה, והוא הדבור הפנימי השכלי שהוא תמיד בפועל, ומזה תרגם אנקלוס ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא על שהוכן מתחלת ברייתו להיות שכלו בפועל כחשמל, אשר יתבאר מזה כי לא ימציאו שום דבר מעצמם השכלים הנפרדים, כי אין להם כח ורשות מעצמם כי אם מבראם נאצל עליהם שפע השגה ושלמות למען לא יטעו שהם רשות לעצמם:

ובמדרש רבה פרשה מ"ט כי משחיתים אנחנו ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, א"ר חמא בר חנינא על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, הודיענו ר' חמא בר חנינא שנענשו המלאכים ההם על שנתגאו, כלומר שיש מקום טעות במה שאמרו כי משחיתים אנחנו לחשוב שהם רשות לעצמם ושיש להם כח זולת כח בוראם חס ושלום, ואינו כן כי אין להם דבר מעצמם כי כל השגתם ושלמותם ממה שהוחן להם מבוראם לא מעצמם, וזה סוד אצילות מרוח אדון הנביאים על שבעים הזקנים, וסוד ונתת מהודך עליו והכל לדוגמא עליונה:

וכן ועל זה הדרך תהיה השגת השלמים מקבלי דת האמת והקבלה שהיא החכמה האמתית, כי מהקדמות החכמה יתבוננו ויולידו תולדות אמתיות, וכענין ישמע חכם ויוסף לקח ואין בזה דבר חדש ובדוי משכלם, כי אם גלוי מה שבכללים ההם, ולזה רמזו באמרם פלפלת בחכמה, כי לא הורשו להתפתות אחר שכלם כלל ולהמשך אחר העיון השכלי ומחשבת הלב בשום דבר מהחכמה וסתרי התורה. ולזה רמז הכתוב באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ודרז"ל זו מינות כי המתחכם מעצמו ומתפתה אחר שכלו לא ימלט ממינות וכפירות, ומי שחי החיים האלה שאמרנו יאמר עליו באמת כי הוא דומה לעולם השכל, ומצד זה יקרא השלם בעל שכל אלהי כי התורה והחכמה מהשכל האלהי נחצבו, והם דבר אחד בעצם צריכות זו לזו והמאמין צריך לשתיהן לשלמותו, ואמנם ההקדמות שעליהם יבנו ויולידו הפלוסופים אינן אמתיות, כי לא באו מהשכל האלהי, ולזה גם התולדות שוא ודבר כזב לא יועילו ולא יצילו את בעליהם ולא יצדק בהם שידמו לעולם השכל, כן יתעצמו השכל והדת וכו' שלזה אמר החכם השכל והדת ב' מאורות. זה יצדק בדתות המונחות והמסודרות כפי השכל האינושי, ולזה יתעצם השכל עם הדת ההיא ויתאחדו, ופוק חזי מאן גברא קא מסהיד עלה מי שלא ראה מאורות התורה המסודרות מן השכל האלהי, אבל לא יצדק בדת האמת הנחקקת והנחקרת מהחכמה העליונה שהיא למעלה מכל שכל, ולשקר יגע המשתדל לחקור בה כפי השכל האינושי, כי לא תושג כלל לפי שהיא נתלת בשכל האלהי, ועל זה השכל והדת הנחקרת ממנו יצדק באמת השכל והדת אחים והשכל והדת ב' מאורות:

ואל כל זה רמז דוד המלך ע"ה באמרו כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, אמר כי מקור החיים העליונים הוא עמך, כלומר אינו דבר זולתך כענין עזרי מעם יי' שהרמז על קוצו של יו"ד, כי הקוץ אינו נפרד מן היו"ד ואינו דבר זולתו ומן היו"ד שבשם הגדול החיים נמשכים לכל חי והוא מקור החיים, באורך והוא האור הראשון שנאמר עליו יהי אור, ואמרו עליו אור שכבר היה והוא החיים הנזכרים, ואמר שבאור ההוא נראה אור ומי שלא זכה אל האור ההוא הנה הוא נדחה אל מקור החשך והצלמות אשר אי איפשר לו לאור באור החיים ההם, וביאור הענין כי מהחיים והאור ההם משם ראינו אור וזכינו אל החיים שאין עמהם מות, לפי שמשם באה ונמשכה התורה והחכמה שנקראת חיים ונקראת אור, ולזה נקראת בשמה כי טבע המקור ראוי שיהיה במה שחוצב ממנו והאור ההוא הוא אור השכל והוא השכל האלהי, ובאור ההוא נראה אור כלומר כי מה שנשכיל מן האור ההוא הוא אור והם התולדות שנוציא מן ההקדמות ההן האמתיות:

ולזה יהיה מה שנשכיל מהם אמת גם כן כי הענף דומה אל השורש ואל הענין הראשון יצדק השכל והדת ב' מאורות, ואל הענין הב' יצדק השכל והדת אחים, עם שלכל אחד יצדקו שניהם, ובאר זה במקום אחר ואמר ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, כלומר אחר שראש דבורך שהן ההקדמות שאי איפשר ללמדם ולא לקחת אותה מזולתך אמיתיות, גם המשפט היוצא מהן שהם מה שנוליד ונשכיל הוא צדיק ואמיתי והוא נצחי והוא אמרו ולעולם כל משפט צדקך, ואמר צדקך לרמוז כי צריך שיהיה המושכל ההוא שנשכיל מכוון לצדק אותך, כלומר לשמך וכאמרם ובלבד שיכוין לבו לשמים וזה שיסכים אל האמת ההוא שממנו יוצא המשפט ההוא ושיסכים עמו מכל צד, זהו מה שראיתי שיש בו די להשיב ולחסום פי דוברי עתק בזה הפרק: