עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק טו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הנה יתבאר במה שיבא כי שכל האדם קצור קצרה ידו מהושיע ומהשלים בעליו השלמות האמיתי, וכבר התבאר בהרבה מקומות מזה הספר כי תכלית האדם היה הייחוד ועשות רצון בוראו וזו היתה הכוונה בבריאתו, ובפרק ח' מזה החלק כתבנו כי הרצון ההוא אי איפשר לדעתו והשגתו מנועה אפילו לאדון הנביאים ע"ה להשלימו אם לא יודיענו בעליו יתברך, ואם כן שוא שקדו ולריק יגעו החושבים כי בחקירתם ובשקול דעתם ועיונם הפלוסופי יגיעו אל מחוז חפצם ידמו בעצמם כי הם קרובים אל הרצון העליון והם רחוקים ממנו, וכל מה שישתדלו להשיגו בעיונם השכלי יסכלוהו ויוסיפו סרה והרחק ממנו ולא נשאר בידם כי אם הטורח הנמרץ והאשמה על הוצאת זמנם לבטלה וזה חלקם מכל עמלם, ואף אם נודה שהשכל בחקירותיו ועיונו הסכים אל האמת הנה מה שישכיל לא ישלים בו את נפשו כל שכן שהמדריכים אל הישרה מחכמי בני עמנו הפלוסופים הודו ולא בושו ומנו החסרונות אשר ישיגו אל הדרך העיוני ומהם הטעות והשגיאה אשר יקרה בהשגתו, כי בכל דור ודור התחלפו דעות אנשי העיון ואופני חקירותיהם ותמיד יחלקו האחרונים על הראשונים עד שמה שחשבו הקדמונים שיש מופת על מציאותו שערו האחרונים שיש מופת על סותרו:

ומה שיורה על קצורם מה שכתב הרב ז"ל בפרק י"ט חלק ב' אמנם כל מה שידבר בו ארסטו מגלגל הירח ולמעלה הנה כלו כדמות מחשבה וסברה מלבד קצת דברים כל שכן במה שיאמרהו בסדר השכלים עד כאן, ואמנם כל מה שאמר בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ אמר הרב שהוא אמת בלא ספק:

והנה בעל הריב הודה בקצורו במה שדר בו מגלגל הירח ולמעלה, ובמה שאמר בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח אחר שהמוסכל רב מהמושכל וכמו שגלו זה האחרונים, והאריך בביאורו החכם ר' יצחק אברבנל ז"ל בפירושו לספר מלכים בפרשת בגבעון נראה יי' אל שלמה, מי יאמין לשמועתו במה שהתחכם בדברים השפלים כי ההשגה בהם לקוחה מן החוש, וידוע כי על הרוב יכזב במוחשיו ולא יסכים אל האמת כי אם על המעט והוא בטל במעוטו עד שלא יגדר בשם חכמה, והראיה על שגם בדברים השפלים האלה בחשכה יתהלך ולא ידעם שמעולם לא נשמע עליו ועל שום חוקר אחר שיפעול בריאות טבעיות בדרכים הטבעיים לשעתם, כמו שנשמע כן על חכמי ישראל ע"ה וכמו שאזכור עוד בפרק ס"ז מזה החלק בסייעתא דשמיא, וזה מופת על שידעו והשיגו האמת בכל הבריאות והטבעים וסגולותיהם ואין ידיעתם וחכמתם ממין חכמת היוני החוקר, וזה יחסום פי כל האומרים כי חכמת היוני חכמת חכמי ישראל חלילה כי מה לתבן את הבר:

וכבר נודע בשערים כי הרב המורה ז"ל נתאמת אצלו זה הדעת לחשבו כי אין חכמה בישראל כי אם החכמה היונית, ומרגלא בפומיה כי השלמות האחרון הוא ציור המושכלות ואי איפשר שיגיע זה השלמות לאדם לדעת הרב כי אם בעיון החכמות טבעיות למודיות ואלהיות, ועל הדרך אשר ידעם היוני ובדם מלבו עד שהעוסקים בתלמוד ובמצות לא הגיעו למעלת המבינים בעניינים הטבעיים לדעתו, וכענין המשל אשר נשא מהמלך אשר הוא בהיכלו ואנשיו כלם קצתם אנשי המדינה וכו' כמוזכר בספרו פרק נ"א חלק ג', ומזאת האמונה הפליג עוד עד שאמר שדעות היוני הם דעת נביאינו וחכמי תורתינו, ומזה יצא לו לפרש דברי התורה והנביאים והחכמים באופן שיסכימו עם הדעות ההם:

ובפרק י"א חלק ב' מהמורה אמר ואלו העניינים כלם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו, כי אומתנו אומה שלמה חכמה כמו שביאר יתברך על יד האדון אשר השלימו ואמר רק עם חכם ונבון וגו' אך כאשר אבדו טובתנו רשעי אנשי התורות הסכליות ואבדו חכמינו וחבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו, ואמר ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם, כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעלותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם כן אמר בהעתקת דעות הסכלים אלינו, ובילדי נכרים ישפיקו תירגם יונתן ובנמוסי עממיא אזלין, וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו העניינים הפלוסופים כאלו הם נכרים מתורתינו בזרותם מדעות הסכלים ואין הענין כן עד כאן, ושלמים וכן רבים מהאחרונים השיגוהו ותפשו עליו לקנאתם ליי' צבאות ולכבוד תורתו, ומהם החכם ר' יוסף בן שם טוב ז"ל עם שהיה חכם בקי וחריף מאד בפלוסופיא כתב בספרו עין הקורא מ"א בזה הלשון, וראוי לבקש סבה ולתת טעם נכון למה יחזיקו אותנו אויבינו לעם נבון וחכם בעבור עשיית החוקים והמניעה מהעבירות, וזה דבר לא יתנהו השכל האנושי והרמז"ל כפר בזה בספר המורה ואמר כי לא יחזיקו אלו הפעולות אותנו לחכמים כי אם לסכלים. ולזה החליט המאמר כי זה יורה על רוב בקיאותנו בחכמות האנושיות ר"ל הלימודית הטבעית האלהית כי אלה הם חלקי הפלוסופיא העיוני כמו שביאר הפלוסוף במאמר הב' מספר הנפש, ובמאמר הה' ממה שאחר הטבע וכי בעבורם יאמרו עם נבון וחכם וגו' עם שזה האיש גדול המעלה והשעור הנה נסכל לעשות הרבה מאמרים ופרקים ברבים מספריו אשר מהם יצא שרש פרה ראש ולענה, ומי יתן ידעתי מי היה יותר חכם בטבעיות או ארסטו או הלל ושמאי ויתר חכמי ישראל והחכמה היתה חסרה מאד עד זמן ארסטו, ולזה מה שאמר בן רש"ד בביאורו למאמר השישי מספר השמע כי כל מה שנמצא לקדמונים קודם ארסטו אין ראוי לשומו מסופק כל שכן להתחלה אלה הם תורף דבריו:

ואמר בסוף פירוש הארוך למאמר השביעי ממה שאחר הטבע ובפתיחתו לפירוש הארוך על המלה לספר השמע כי ארסטו השלים החכמה וחדשה ורוב המשאיים העידו עליו כדבר הזה, והר"ם עצמו בפרק כ"ג מהחלק הב' אמר עליו כדומה לזה, והוא מבואר למי שראה הספרים הקודמים אל ספרי ארסטו חולשת העיון במלאכות האנושיות ההם, ודבר רחוק הוא שיהיה כל עמנו עם חכם ונבון באלה העניינים ולא יורגש בזה הזמן הארוך אשר הועתקו אלינו קורותיו, ויש לר"ם על זה טענות חלושות מזוייפות כי מיום גלות הארץ לא נמצא בישראל איש רבני חכם ונבון בעניינים האלה כמוהו, ואשר הביא אל רמז"ל לחשוב מחשבות רק רע כל היום הוא חשבו כי אין שם חכמה אחרת זולתי חכמת אלה האנשים וכי אין שם דור ראוי שיפול עליו שם ודעה וידוע זולת חכמתם וזה הביאו אל שאמר כי מרכבת יחזקאל וישעיהו אשר חוייבנו עליה ההסתר איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת ארסטו וזה גלוי למי שהפליג העיון בספרו המורה בכל פרקיו ומאמריו מלה במלה והשתכל לדעת חכמת אלה האנשים עד שהוא מבואר כי כל מה שהשיג יחזקאל ע"ה ידוע לרוב חכמי הנצרים והישמעאלים והיונים ידיעה יותר חשובה ונקיה מהטעות לפי דעתו מידיעת יחזקאל ע"ה, וזה מבואר למי שהבין הנרצה אצל רמז"ל אומרו ואשמע את קול כנפיהם כי בעבור כבודו אמרתי לא אזכרנו:

ואני אפלא אנה פנה רוח יי' מאת רמז"ל מי החשיך את מאור עיניו מי נתן ספר מוטעה לפניו והפרשה הזאת כולה אומרת כי על עשיית החוקים והמשפטים יאמרו עם חכם ונבון באמרו ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, והר"ן ז"ל בדרשותיו בדרוש אשר התחיל בו בראשית ברא השתדל לתת סבה וטעם נכון לזה המאמר ויפה כוון והרוצה לעמוד עליו יראנו מספרו כי לא חפצתי להיות חמור נושא ספריהם, ואני נבדל בפירושו מכלם ולכן אמרתי זכור אזכרנו, וזה כי אמרו ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו' נתן טעם למה שאמר כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' וזה כי כאשר יראו העמים כי אנחנו קוראים אל יי' אלהינו בעשיית אלה החוקים והוא יענה אותנו ויתן את בקשתנו יאמרו אין איש בארץ אשר ידע את האלהים חיים וידע לרצות אתו באופן יתן בקשתו כגוי הזה ואין חכמה יותר גדולה מזו. אחי וריעי הביטו וראו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כי ארסטו השתדל בספר האותות לדעת מהות המטר ואופן הויתו וסבתו הפועלת והחמרית וחקר עליו חקירות רבות והתיר ספקות גדולות והפליג לדבר עליו, הראיתם או שמעתם כי בהיות העולם בצער ובשנת בצורת היועילוהו חקירותיו להתיך מטר ארצה כמו שהיו עושים עשרה עשרה מישראל באשר יהיה שם ש"ץ עטוף בטליתו וקורא אל יי' בי"ג מדות ובזכרון שבע ברכות אשר תקנו רז"ל כמו שהתבאר במסכת תעניות, וכראות העמים את חוני המעגל אומר יי' ישב רוחו יזלו מים והנה הגשם על הארץ, או כראות את ארסטו אומר הוית המים ואין מים לשתות לאי זה מהם יחזיקו ליותר חכם, וכראות את גלאינוס דורש במהות הצרעת וסבותיו ודרך רפויו והצרעת זרחה במצחו, או כראות את אלישע אומר ורחצת בירדן שבע פעמים וטהר לאיזה מהם יחזיקו לרופא גדול, הנה אלה העניינים מפורסמים ומקובלים בזאת האומה, ועיניכם הרואות גם היום אשר חרה אף יי' בעמו אם קוראים אליו בכל נפשם והוא יענם, השמעתם לבטלמיוס עם גודל ידיעתו במלאכת הכוכבים וידיעת מהלך צבא השמים אם עמוד יעמוד השמש לו ולמולדתו כמו שעמד לנקדימון בן גוריון לפי מה שבא בקבלה, השמעתם לארסטו עם רוב פלפולו בחכמת האלהיות ורב השתדלותו בידיעת מספר השכלים הנבדלים ומציאותם, ואיכות השתלשלותם מההתחלה הראשונה, ואופן הנעתם לגרמים השמימיים, כמו שזכר כל זה במאמר הנרשם באות הלמ"ד במה שאחר הטבע שיאמר כי מלאך בא אליו, או אפילו אליהו אשתעי בהדיה ופה אל פה ידבר בו, או אפילו במראה ובחידות, כמו שקרה לחסידי אומתנו לאלפים ולרבבות, ואני יודע ולא נעלם ממני מה שיש לרמז"ל להשיבני, ואני יודע מה שיש לי להשיב עליו, אבל לא יסבול זה המאמר התוכחות על אלה העניינים בשלמות ובזולת זה המקום ימצאהו החוקר ממני עד כאן דבריו:

הנה השלם הזה עם כל בקיאותו והסתבכותו בחכמות העיוניות, לא כפה על האמת פסכתר והודה ולא בוש, כי אין חכמה ואין תבונה כי אם בעסק התורה ובקיום מצותיה, ובעליה קוראים אל יי' והוא יענם, והיא חכמתם ובינתם לעיני העמים, לא העיון בשלשת חלקי הפלוסופיא, וזכור לטוב כי לא עשה תורתו פלסתר, ובפרק י"ו מהחלק הב' מזה הספר פירשתי אלה הכתובים פירוש נפלא בסייעתא דשמיא יעויין משם:

ועוד אשוב אתפלא, איך אמר הרב ז"ל כי דעות הפלוסופים הם דעת תורתינו ונביאנו, כי זה סכלות מהות התורה ומקומה אשר נחקקה ממנו, ודעת הרב ז"ל כי הנפשות מושפעות מהשכל הפועל שהוא השכל האחרון מכל השכלים הנפרדים, ואמר כי הוא המוציא שכלנו מן הכח אל הפועל, וידוע כי השכל לא יוכל להגיע ולעלות כי אם עדיו ושם יעמוד אצל גבולו, וכמו שהמים הנובעים והיורדים ממקום, מה שאיפשר שיעלו אל מקום גבוה כמקום אשר ממנו מקורן ולא יותר, כן הנפש תושפע מהשכל הפועל, ולכן איפשר שתעלה ותגיע עדיו ולא יותר:

ונראה כי לזה לא היו דברי ארסטו למעלה מגלגל הירח, כי אם דמות מחשבה וסברה, וכמו שהעיד הרב ז"ל עליו, וכבר כתבתי בהרבה מקומות בזה הספר, כי התורה מחשבתו של הקב"ה, וכבר בארו רז"ל זה באמרם נובלת חכמה של מעלה תורה, וגם זה בארתי סודו, והכתוב צווח כי לא מחשבותי וגו', כי גבהו שמים מארץ וגו', ואי איפשר לשום נברא להשיג שום דבר במחשבה ההיא אם לא יהיה מפי בעל המחשבה והחכמה ההיא, ואף לאדון הנביאים והחכמים המחשבה ההיא מנועה. ואם כן התורה גופה פירושיה וסתריה וטעמיה לא יושגו כלל ואפילו דבר אחד מהם אם לא יהיה מפי נותנה יתברך, ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל פירוש התורה וסתריה וטעמיה מפי הגבורה, וגלוי לכל העמים עם חלוף דעותיהם ואמונותיהם, כי הוא ע"ה לא בחר בו יתברך עד שכתב עליו בכל ביתי נאמן הוא, ולא קם נביא עוד וגו'. והוא לא היה דעתו כדעת ארסטו, וחכמתו כחכמתו, והשגתו בעיון כהשגתו, להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ועם כל זה הוצרך לקבל מה שלא היה איפשר לו ע"ה, עם כל רוחב דעתו להשיגו ואפילו דבר אחד ממנו, כי ילאה השכל להשיג מה שהוא למעלה ממנו הרבה, ואיך הפלוסופים בשקול דעתם ובהקשיהם ומופתיהם השכליים יסכימו לדעת עליונה שהיא התורה והנבואה, כי רחוקים הם משם לאין שעור, וזרים ונכרים העניינים הפלוסופיים מתורתנו אין להם חלק וזכרון בה:

והיותר רע ומר, כי נראה מדבריו במה שכתב בפרק ס"ג חלק א' מהמורה, כי משה אדון הנביאים ע"ה לא היה שלם בדבריות כיוני ח"ו, וזה כי הוא אמר שם, על מה ששאל בסנה באמרו ואמרו לי מה שמו תחלת מה שישאלוני שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא ואחר כך אומר שהוא שלחני, והוא ע"ה אמר מה אומר אליהם, נראה שלא השיג ע"ה לדעת הרב מציאות השם במופת, כי אם בקבלה, והיה המענה אהיה אשר אהיה, ופירש הרב, הנמצא אשר הוא הנמצא, כלומר המחוייב המציאות, וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחוייב המציאות, לא נעדר ולא יעדר, וכאשר הודיעו יתברך הראיות אשר יקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם וכו', הנה כי לדעת הרב הוצרך משה ע"ה ללמוד מפי הגבורה הראיות והמופתים אשר בהם יקיים מציאותו, כי הוא לא ידעם, שאם לא כן איך אמר מה אומר אליהם, כי אלו ידעם הוא ע"ה אין ספק שהיה מכריחם להודות במציאותו, שאין אדם שיכחיש מציאותו שלא נכריחנו בראיות שכליות להודות בו, אלא ודאי לדעת הרב לא ידעם, ולדעתו יפה כח היוני מכחו של משה ע"ה, שהוא קיים מציאות השם במופת, ואולי ראיות היוני על מציאות השם, הם אשר למד משה מפי הגבורה והסכימה דעתו המזוייף לדעת האמת, אוי לאזנים שכך שומעות, ואיך אם כן שרתה נבואה עליו ולא נשלם בדבריות:

וכבר התנה הרב עצמו בפרקי הנבואה השלמות במדות ובדבריות על כל פנים, ואמר שלזה כוונו באמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ואמר שכבר באר זה בפירוש המשנה ובחבורו הגדול, וכל שכן מי שהיה עתיד לעלות אל מעלת הנבואה, שלא זכה אליה שום נולד, ואחר שקיים הרב הדעת הזה הנפסד, אין להפלא עליו בחשדו לישראל אחר שהיו מקובלים מן האבות שיאמר שיספקו במציאות השם, ואהרן ומרים נביאים ביניהם, ולדעתו אבדה החכמה והקבלה מהם מצרת גלותם, כמו שאמר שאבדה ממנו אנחנו בגלותנו זה, והופיעה בבית מדרשו של היוני ושאר הפלוסופים חבריו. וכבר קדם לו עוד מזה בפרק ע"א חלק א' אמר, דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו העניינים, אבדו בארך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות העניינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כלם כמו שבארנו, ולא היה הדבר המותר לבני אדם כלם אלא דברי הספרים לבד, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, והיה זה תכלית החכמה בתורה שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בפי' המחובר ושגגה התחבר לו, ותתחדש מחלקת בין בני אדם ושובם חבורות ובלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כלו לבית דין הגדול, כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים, וכמו שיורה דבר התורה, ואם התלמוד נפלה בו הקפדה מהשאירו לבד בחבור מפורסם לבני אדם כלם למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי תורה יפורסם לכל בני אדם נמסרים מיחידים סגולות ליחידים סגולות, כמו שבארתי לך מאמרם, אין מוסרין סתרי תורה אלא ליועץ וחכם, וזאת היא הסבה המחייבת להפסיק אלו השרשים העצמים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות והם גרגירי לב מעטים, עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים, עד אמרו אמנם האנדלוסיים מאנשי אומתנו הם כלם החזיקו בדברי הפלוסופים ויטו לדעתם, מה שלא היה סותר פנת דת עד כאן דבריו:

והאמת כי הפלוסופיא אבדה מאומתנו כי מעולם לא נמצאת בה, והיא אבדה שלא נתנה ליבקש, כי נכריה היא וזרה ואסורה לבא בקהל יי', כמו שיבא בפרקים אשר אחר זה בסייעתא דשמיא, וההערות והרמיזות אשר באו בתלמוד ובמדרשות, לא באו להעיר ולרמוז על מה שחשב הרב ועלה על דעתו לבאר ולפרש בהם, כמו שיתבאר זה תכלית הביאור למבין כוונת הרב בהם, ויראה ויבין מה שיבואר בהם כפי שרשי החכמה האמיתית המקובלת מסיני, וחשב הרב לשקל בדעתו, ולסבור סברות בשכלו בדברים שלא יפלו תחת רשת השכל כלל, שהם למעלה ממנו הרבה, ואי איפשר אפילו לאדון הנביאים ע"ה להשיגם בשכלו, ומה שלא נתנה תורה שבעל פה ליכתב, אינו מן הטעם שאמר הרב, אבל הוא לסוד נעלם ממנו התבאר במה שקדם, ובתחלת החלק הג' אמר ואמרו ז"ל ששכר מעלים סתרי תורה המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד, אמרו בסוף פסחים על מה שכתוב ליושבים לפני יי' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק אמרו למכסה דברים שגלן עתיק יומיא ומאי נינהו סתרי תורה עד כאן. הנה פירש הרב מה שאמרו שגלן עתיק יומיא, שבעלי העיון ישיגום בעיונם, ומכאן מצא מקום היתר לשקל בדעתו סתרי תורה, ומעשה בראשית, ומעשה מרכבה, שלדעתו הם חכמת הטבע, וחכמת מה שאחר הטבע ליוני ותלמידיו הכופרים, ואין הכוונה לרז"ל במה שאמרו שגלן מה שחשב הרב ז"ל, אלא להודיע שהוא נמנע לשכל להשיג סתרי תורה, ואף לשכלו של משה ע"ה, עד שיגלם עתיק יומיא בעצמו, והוא גלן ומסרן לו, ויש נסחאות שכתוב בהן שכסן והיא הנכונה, ולפי זה עדיין בעלי העיון מבחוץ:

ובפרק אין דורשין א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים, ונשוא פנים, יועץ, וחכם חרשים, ונבון לחש. ובפרק ל"ד חלק א' פירש הרב ז"ל, ואשר עלו בידו החכמות המגיעות בפעל הוא הנקרא חכם חרשים, אמרו כיון שמדבר נעשו כלם כחרשים עד כאן. ואם הם דברים גלויים ומבוארים לבעלי העיון, הנה הנקרא חכם חרשים עלה אל מדרגת העיון בשלמות, ולמה יצטרך אל מסורת סתרי תורה והוא בעיונו ישיגם, עד שאמרו אין מוסרין שנראה שאי איפשר לשום שכל להשיגם, ואף אם יהיה גדול בעיון כארסטו וחבריו, אם לא ימסרו לו פה אל פה, ולמה יחייבו רז"ל ההסתר בהם, ויפליגו בשכר המעלימם, והחכמה הזאת הנעלמת מכלל בני ישראל זולת יחידים שנים שלשה גרגרים, הנה היא גלויה ומפורסמת לנכרים יונים כותיים והגרים, יתבאר זה למי שיבין כוונת הרב ופירושו בהם וראה ספריהם, אז ידע באמת כי שרשי הרב בסתרי תורה ומעשה בראשית ומעשה מרכבה הם לקוחים מהם, וכבר הודה הוא עצמו ז"ל בזה, אמר בהקדמת חלק ג' ולא באתני נבואה להודיעני שכן נתכוון הענין ולא מה שאאמינהו בו ממלמד, אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים ממה שיש אצלי מהקדמות עיונית שהענין כן בלא ספק, ואיפשר שיהיה חלופו ויהיה הכוונה דבר אחר עד כאן. הנה הודה ולא בוש שלא באתהו נבואה במה שאמר ופירש בסתרי התורה בספר ההוא, ובפרט במעשה בראשית ומעשה מרכבה, וגם לא נמסרה לו קבלה בו ממלמד כמו שהוא מוכרח כן בחכמה הזאת, ואי איפשר לזכות בה בזולת קבלה, אבל התחכם בהם מצד הקדמות עיוניות, ולזה אמר שאיפשר שיהיה הענין בחלוף מה שכתב ויהיה הכוונה דבר אחר, ודי בזה הערה למי שעמד על סוד מה שבא בתורה והנביאים, והמדברים ברוח הקדש ודברי רז"ל מצד מסורות החכמה האמיתית אשר בידו, שיתברר לו בלא שום ספק שלא היתה הכוונה בהם מה שכוון הרב, וכמו שיבא זה על השלמות במה שיתבאר בדברים ההם בסייעתא דשמיא וזה מה שרציתי להוכיחו בזה הפרק: