עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק ז

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

בסבה זו היו מלאכי השרת מעכבין ביצירת אדם הראשון, כי היה קשה להם מאד שיהיה שום נברא אחר קרוב ורצוי אל השם יותר מהם וכבר גלה להם הקב"ה כי צדיקים עומדים ממנו. אמר בבראשית רבה פרשה ח' בשעה שבא לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם וגו', אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להם צדיקים עומדים ממנו הה"ד כי יודע יי' דרך צדיקים, כי הודיע יי' דרך הצדיקים למלאכי השרת ודרך רשעים תאבד איבדה מהם, גלה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גלה להם שהרשעים עומדים ממנו שאלו גלה להם שהרשעים עומדין ממנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא עד כאן. ועם שלא הודיעם שרשעים עומדים ממנו כדי שלא יעכבו בבריאתו, כשהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו לסבה שאמרנו:

והראיה שאחר שהודיעם שצדיקים עומדים ממנו עכבו, מאמרם ז"ל בפרק אחד דיני ממונות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לברא את אדם הראשון, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם רצונכם נעשה אדם וגו', אמרו לפניו רבש"ע אדם זה מה מעשיו אמר להם כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ואין ספק שלא הודיעם שעתיד לחטא, וכמו שאמרו בבראשית רבה ודרך רשעים תאבד איבדה מהם וכו' וכל שכן שלא גלה להם שהוא עצמו עתיד לחטא, עד שכשנברא על כרחם באו בעצה עליו והחטיאוהו להשפילו ממעלתו ולרחקו מעל בראו, כי ידעו כי חטא ממית ומבדיל בין אדם לאביו שבשמים, ובפרק י"ג מפרקי ר' אליעזר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו. אדם להבל דמה. אין על עפר משלו. אמר להם מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מיחד אותי בתחתונים ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרא שמות לכל הבריות, עמדו ולא יכלו מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות שנאמר ויקרא האדם שמות וגו', וכיון שראו מלאכי השרת אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין בו, והיה סמאל השר הגדול שבשמים וכו':

כמה הפליגו רז"ל בפירוש משנה זו שהיא שנויה במסכת אבות בפרק ד' רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה וכו', והביאה תנא של בריתא זו של פרקי רבי אליעזר לשתי כוונות גדולות, וכשיתבארו יעלה בידינו מה שאנו בבאורו ממעלת האדם קודם מרותו על כל הנבראים עליונים ותחתונים. והיות המלאכים מונעים ומעכבים ביצירתו לסבה זו:

ואמנם הכוונה הראשונה במשנה זו לבאר, כי שלשה אלה סבת יציאת אדם הראשון מן העולם שנגזרה עליו מיתה, תחת אשר קנא לאלהיו וכפר בו ובעצתו והאמין לעצת הנחש שאמר אין צווי זה אלא עין רעה שבשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כאלהים, מהו עושה בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולים לברא עולמות ולהחריב עולמות, מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולים להמית ולהחיות שנאמר כי יודע אלהים וגו', הלך הנחש ונגע באילן וכו' כדאיתא התם, והוא אכל מן העץ המר ההוא לתכלית זה, ובאמת כי עלו בידו חציין של דברים להחריב עולמות ולהמית החיים, כי מה שבקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלו ממנו, כי בקש לברא עולמות והיה סבת חרבנו וחרבנן. בקש להחיות ונטלו ממנו חייו ונצחיותו ומכל הבאים אחריו, וסוד הפתוי והחטא אין זה מקומו ולזה לא ראיתי להאריך בו. ויבא סודו בפי"ג מהחלק הד' מזה הספר בסייעתא דשמיא. וכוונה שניה במשנה זו והיא כי האדם הנזכר הנה הוא אדם בליעל איש און וקנאתו באדם סבה שהחטיאו והעבירו על דעת קונו והיא אשר תוציאהו מן העולם, וכמו שכתוב בלע המות לנצח וגו' וידוע כי כשהוא שולט, גם האומות שבאות מכחו שולטות על ישראל, וכשישוב הימין לאיתנו ישפלו ויגיעו עד עפר, ותהיה ממשלתם על ישראל לרע להם, כמו שהוא כן בכחם למעלה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה בספר קהלת עת אשר שלט האדם, פירוש האדם הבליעל, באדם אלו ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם. לרע לו כי יפקוד יי' על צבא המרום במרום, ואחר כך על מלכי האדמה באדמה. ואמרם מה אדם וגו' הוא סוד עכובם ביצירתו. והטעם כמו שכתבנו כי אם ישלים הכוונה אשר נברא בעבורה, יהיה יותר קרוב וחשוב מהם אצל הקב"ה, והם לא ירצו שיהיה שום נברא אחר יותר רצוי וקרוב אליו מהם:

ולסבה זו קבלו חכמי האמת כי העולמות אשר קדם והחריבן, היו משחיתים ומבלבלים מציאות הנמצאים הנשפעים מן האצילות הקדוש, כי אינם רוצים שיהיה אחר יותר קרוב מהם לסבה הראשונה, והכל זה לעומת זה עכוב וקטרוג בשרשים למעלה, ובענפיהם למטה. והנה כפי מעלת הנשמה וקורבתה אל האלהים, כן מעלת הצדיק אשר תחול בו וקורבתו אל האלהים, והנה היא אצולה מלמעלה למלאכי השרת הרבה כמו שכתבנו למעלה בפרק ה', ואין לנו עסק עם הבודים מלבם מקום ממנו יושפעו הצורות לדעתם הכוזב, האומרים כי השכל הפועל הוא נותנם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ולמעלה בפרק ה' כתבנו מזה, ובחלק השני הרחבנו הבאור במקום אצילות הנשמות, ומשם יתבאר היותם למעלה הרבה מהשכלים הנפרדים:

ומכחה באמצעות התורה הצדיק דבק בשם ומעלתו גדולה מן המלאך, ולזה היה עכובם ביצירתו כמו שכתבנו:

אז טען הקב"ה עליו ואמר להם, מה שאתם מקלסים אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים. ואמר כן להודיעם שמעלתו גדולה על מעלתם, וזה כי כבר אמרו בגדר הקלוס האמיתי שהוא ספור מעלת המקולס מפני קצר ידיעה במעלותיו שמהם ילקחו השבחים ההם, ואמרו שזאת היא מדרגת השכלים הנפרדים. ולפי זה ידוע לחכמי לב כי הייחוד שהכהנים הנגשים אל יי', והם השרידים מייחדים את השם, הוא יותר גדול הערך ויותר יקר ויותר רצוי אליו מקלוסן של מלאכים, ואין ספק שהשירה היותר מעולה והקלוס היותר משובח שהם משוררים ומקלסים לפניו, היא הקדושה שהם משלשים, וכמו שהעיד הנביא ע"ה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות וגו':

ומי שחננו השם חכמה ודעת, יבין כי הייחוד שאנו מייחדים את השם הגדול בפסוק שמע ישראל, כשהוא בכוונה ההיא עצמה שבארנו עניינה בספר תולעת יעקב בחלק הראשון ממנו, ונבאר עוד בפרק ס"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, הוא יותר רצוי ונאהב אליו יותר מאד מהקדושה ההיא עם כל מעלתה ויקרה, שגם בה דרך ייחודו של השם הגדול, כמו שהתבאר בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. וזה אם נאמין שהדרך ההוא דורכים גם הם בייחוד כשמקלסין את השם בקדושה ההיא:

והנה זה פלא כי הייחוד באלהות לא נמסר כי אם לישראל, שאלהותו יתברך מתגלה ונודע על ידם, ולזה מסר להם ולמדם סדר עבודתו וייחודו, שאין עבודה וקלוס משובח כייחוד האלהות, מה שלא נתגלה ולא נודע על ידי המלאכים, ולזה היו גדולי המעלה אצל אביהם שבשמים מהם. ולזה רמזו חז"ל אמרו בספרי אתם עדי נאם יי' ואני אל, כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. הנה בארו כי בעדותן של ישראל בכל יום פעמים ובייחודן הוא אל אלהותו נודע ומתגלה. וידוע כי האלהות תלוי בייחוד ההוא, וחס ושלום כשאין מעידין ומייחדין כביכול אינו אל ולמה לא יספיק לזה קלוסן של מלאכים, אלא ודאי ייחודו של אלהינו שהוא סוד אלהותו, לא נמסר ולא נתגלה כי אם לישראל:

והוא שאדון הנביאים ע"ה מגדילם ואומר, אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים. וידוע לחכמי לב כי האלהות תלוי בייחוד יי' אלהים, והוא הייחוד בפסוק שמע בסוד יי' אלהינו יי' אחד. ואמר אתה הראת לדעת, כלומר מה שלא הראה שום נברא עליון או תחתון לדעת:

ובואלה הדברים רבה ומהיכן זכו ישראל לקרות שמע, א"ר פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה, אמר להם שמע ישראל אנכי יי' אלהיך נענו כלם ואמרו יי' אלהינו יי' אחד ומשה אמר בשכמל"ו. עוד שם דבר אחר שמע ישראל, מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, משעה שנטה יעקב למיתה קרא לכל השבטים ואמר להם, שמא משאני נפטר מן העולם אתם משתחוים לאלוה אחר, מנין שכך כתוב הקבצו ושמעו וגו', מהו ושמעו אל ישראל אביכם, אמר להם ישראל אביכם הוא, אמרו לו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, והוא אמר בלחישה בשכמל"ו, א"ר לוי ומה ישראל אומרים עכשו, שמע אבינו ישראל אותו הדבר שצויתנו נוהג בנו יי' אלהינו יי' אחד. דבר אחר שמע ישראל רבנן אמרי, בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמ"לו והוריד אותה לישראל, ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא, א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך, נתנה לה לאשה ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת הם אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו עד כאן:

כוונו למה שאמרנו, והוא כי ייחוד האלהות לא נמסר ולא נתגלה כי אם על ידי ישראל, ולפי שהתורה כולה היא דרך אל הייחוד ההוא, אמרו ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע, כי אז נכנסו בסוד האלהות לדעת כי יי' הוא האלהים, והוא שאמר להם שמע ישראל אנכי יי' אלהיך מיד נענו כלם בייחודו ואמרו, שהם נכללים ביי' והוא אחד ומיוחד בכל והוא הנדרש מהם והרי הם עדים עליו, ובזה הוא אל וכמו שאמר אתם עדי נאם יי' ואני אל וכמו שהתבאר למעלה, ולזה אמרו שדבור זה הוא קבלת עול מלכות שמים, כמו שאמרו בקריאת שמע, ומשה ע"ה כששמע הזכרת השם מפיהם נענה ואמר בשכמל"ו כדין השומע הזכרת השם המפורש במקדש:

ועל דרך האמת, לפי שמלכות שמים לא נזכרה בפירוש בייחוד ההוא כי אם ברמז דלת שבאחד, לפיכך משה שהוא איש האלהים איש האלהים ודאי כמה דאת אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו, הזכיר ייחודה בפירוש כי היא שלמות הייחוד העליון:

ואמנם אמרם שזכו ישראל לקרות קריאת שמע משעה שנטה יעקב אבינו ע"ה למיתה, לומר כשבאו לפני הר סיני כבר היה הייחוד מקובל בידם מן השבטים שלא היה בהם שום סיג ולא שום פסולת, והזקן אמר בלחישה בשכמל"ו שלא ירגיש בייחוד ההוא זר, וכמו שהתבאר בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא:

ומה שאמרו שמלאכי השרת היו אומרים שבח זה לפני הקב"ה ומשה הורידו לישראל, הוא מה שאמרו מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים, כי הם אין אומרים אותו כי אם דרך קלוס, וישראל מייחדים בו את השם הגדול בכבודו כידוע לחכמי לב בכוונת שבח זה, אם כן הדבר עצמו שבו מקלסין מלאכי השרת לא מייחדין, בו עצמו מייחדין ישראל, שהיא עבודה יותר רצויה מן הקלוס כידוע למייחדים, והוא אמרם מה שאתם מקלסים וכו', ולזה הורידו משה לישראל, להעתיקו משבח קל אל ייחוד חמור, והא התכשיט הגנוב מהם כי כשהוא בידם הוא תכשיט שבו מפארים את השם הגדול בסוד ייחודו, מה שאין כן כשהוא ביד המלאכים. ולפי שכל השנה מתלכלכים באשמות והוא הקצוץ והפרוד, אין מקום לפרסם הייחוד, כי אינו עולה כהוגן, כי שני הפנים יעוררו הקטרוג והבלבול למעלה, אבל ביום הכפורים יום בעור חמץ שהוא יצר הרע אין חטא ואין אשם, ואם כן אין שם יראת קטרוג, והייחוד עולה יפה ואז מייחדים בפרהסיא כי אין שם קצוץ ופרוד אחר שאין שם חטא:

התבאר אם כן, שהייחוד שהשלם מייחד את השם יותר רצוי אליו מקלוסן של מלאכים, ומזה היה התועלת ביצירתו גדול מאוד:

וגם בקלוס השלם יותר מעולה מהם וחבה יתרה נודעת לו. וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה, חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה לפני המקום בכל עת וכל שעה שירצו, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת לעולם ולא עוד אלא שישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות שנאמר שמע ישראל יי' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש יי' וגו', ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים עד כאן:

הנה ירצו להודיע מה שכתבנו כי להיות קלוסן של ישראל יותר רצוי וערב אל השם מקלוסן של מלאכי השרת להם זמן קבוע ולא עת מיוחד לשורר בו, אלא אם ירצו תמיד יומם ולילה לא יחשו, לפי שהם דוגמא בסוד כנור דוד, והוא מה שרמז הכתוב באמרו אלהים אל דמי לך וגו' אל תתנו דמי לו, ואם כן המזכירים את יי' אל דמי לכם, ועוד כי כיון שעבודתן ושירתן של ישראל יש בה צורך גבוה וייחוד השם הגדול בכבודו תלוי בה, וכמו שאין סוף לייחודו, כן אין קץ וזמן אל העבודה, כלומר שתכלית העובד במציאותו לייחד תמיד את השם באין הפסק, ולזה צריכה העבודה והשירה תמיד באין הפסק. וישראל רצונם בידם בזה כי בחירתם להם מה שלא נמסר כן למלאכי השרת:

ומה שישראל מזכירין את השם לאחר ב' תיבות ומלאכי השרת לאחר ג', להודיע כי גדולה השגת ישראל בשם, מהשגת מ"ה, כי כל מה שיתמעטו המחיצות תרבה ההשגה, כמו שהוא כן בנבואה כי כל מה שיתמעטו המחיצות תרבה השגתו ותהיה נבואתו יותר זכה, וישראל מדרגתן בהשגה אחר ב' מחיצות ומלאכי השרת אחר ג':

וביאור זה כי מלאכי השרת ישיגו השם אחר שישכילו שהוא נבדל מהם בג' הבדלים, והם ג' מחיצות שבינו לבינם. האחת שהוא בוראם והתחלתם והוא אין לו שום התחלה, וההבדל בינו לבינם כהבדל שבין הבורא לנברא, הב' הוא נבדל מהם מצד שאין להם קיום בעצמם אלא ממנו, וכמו שכתוב הן בקדושיו לא יאמין, והוא קיומו בעצמו אינו תלוי בזולתו. הג' שהוא נבדל מהם מצד שאין לו עמהם שום ערוב והתאחדות, עם שהוא נמצא עמהם אבל הוא בהקשר מציאות לא זולת. אלו הן המחיצות המבדילות בינו לבינם שאחריהן משיגים אותו, ולזה משלשים לו הקדושה, וקדוש ר"ל שהוא נבדל ומופרש מהם, ומפרסמים זה יותר במה שמסיימים יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כי באמרם יי' יודו כי הוא ההוום ובראם וממנו קנו ההיות והמציאות, כי זה השם מורה על היותו מהוה כל ההוית והנמצאים, ולא קנו המציאות מעצמם, ובאמרם צבאות יודו, כי מצד שהם צבאותיו הוא מקיימם בפרס הבא להם ממנו, שהוא שפע אורו השופע עליהם תמיד והוא קיומם, ובזולת זה יהיו כלא היו. ובאמרם מלא כל הארץ כבודו, יודו שכל הנמצאות הנכללות בכל הארץ, שגם הם ארץ ושפלים בערכו שהוא נעלה ועליון על כלם, והוא אין למעלה ממנו שאין לו עמהם שום ערוב והתאחדות, עם שהוא נמצא עמהם בהקשר מציאות לא זולת כמו שכתבנו, והוא מה שרמזו במלת מלא, שהדבר המלא מדבר אין לו ערוב ולא התאחדות עמו אבל נמצא עמו וזה מבואר בעצמו:

ואלו ההבדלים והודאתם בהם רומזים במה שפועלים ורושמים בעצמם בכנפיהם, והוא שהקדים הנביא באמרו שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, בשתים יכסה פניו כנגד ההבדל הראשון, להורות שיש פנים אחרים והתחלה אחרת שנמצאו מהם, ובערכם ראוי לכסות פניהם כאלו אינם, לפי שהם מודים כי יש פנים אחרים שהם צריכים בהכרח לפנות אליהם שהם בוראם והם נבראיו. ובשתים יכסה רגליו. כנגד ההבדל הב', ידוע כי הרגלים מקימים ומקיימים בעליהם, יודו כי הם אין להם רגלי הקיום בעצמם כי אם מזולתם המקיימם, ולזה יכסום כאלו אינם. ובשתים יעופף כנגד ההבדל הג' יודו על שהוא נבדל מהם, ולזה יצטרכו אל ההתעופפות למעלה, לפי שהם מורים על היותו נעלה ונבדל מהם והם צריכים אליו לקיומם, ובוראם נותן להם כח לעשות חיל מצד הקשר מציאותו עמהם, והם לקבל ממנו ולהדמות אליו כפי האיפשר להם יתנשאו למעלה ולזה ירמזו בהתעופפותם, ומצד זה כלו ישיגו ממנו כפי שלמותם. התבאר אם כן כי בהשכילם ההבדלים האלה והם השלש מחיצות ישיגו השם אחריהן:

ואמנם ישראל משיגים את השם לאחר שתי מחיצות, והם מה שיורו עליהם שתי תיבות שהם שמע ישראל, שהם רומזים על שני חלקי התורה שהם העיון והמעשה, וזה כי תיבת שמע תורה על העיון והוא לשון שמיעה וקבלה, והרמז אל עיון תורה שבכתב ותורה שבעל פה וסתריהם וטעמיהם מצד החכמה האמיתית המקובלת מפי הגבורה, ושני אלה שהם עסק התורה וידיעת סתריה וטעמיה הם שלמות העיון. ותיבת ישראל תורה על המעשה והוא קיום המצות בפועל עם הכוונה הראויה, והיא שבארנו עניינה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ולהורות על זה נקראים בשם זה הכולל שם השררה, שהיא המעלה בפועל תמידי באין הפסק, ואין מעלה כעבודה וקיום המצות עם שתוף אל, וזה ישראל המורה שצריך לשתף האל בפועל המצוה והיא הכוונה כלומר שתהיה כולה עולה לגבוה כמו שבארנו שם, וזהו הייחוד השלם בשלמות העיון והמעשה, והוא אמרו אחר כך יי' אלהינו יי' אחד הנה התבאר איך ומה ישיגו ישראל את השם אחר שתי מחיצות:

ומה שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה. להורות כי שירת ישראל עיקר אצל השם מן הטעם שכתבנו. ועוד להודיע כי ההתעוררות העולה מלמטה מעורר דוגמתו למעלה, וכשישראל אומרים שירה למטה, נותנים כח ומעוררים את העליונים לומר שירה, כי אחר שנבראו לשמוש ולשרת את השלמים, הנה הם ממתינים עד שיתנו להם רשות והוא ההתעוררות שמעוררים למטה בשירתם, ולזה הוצרכה השירה למטה תחלה יתבאר אם כן שגם בשלמותם שהוא מושג להם בקלוסם צריכים עזר מן התחתונים:

ומצאתי לרז"ל בזה הלשון בשעה שמגיע זמן לומר שירה, שמעיא"ל המלאך השר הגדול והנכבד והנורא, עומד על חלוני רקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותושבחות וזמירות העולות מן הארץ מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות להשמיע לפני ערבות, ומפני מה עושה כך שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה תחלה עד שפותחים ישראל בשירה של מטה, שנאמר רוממו יי' אלהינו והשתחוו להדום רגליו, אלו ישראל, רוממו יי' אלהינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין קול שירות ותושבחות של ישראל אומרים מלמטה, הם פותחין בקדוש קדוש קדוש מלמעלה, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש עד כאן:

ומזה יתבאר שגם בקלוס, ישראל יותר מעולים ממלאכי השרת וגם בייחוד נכלל הקלוס. ועוד כי הייחוד צריך בתחתונים להיות האדם מורכב ולהשלים עצמו וליחד חלקיו לקונו, וכמו שאמרו בכל לבבך בשני יצריך כי צריך ליחדם ולהשלימם בעבודה השלמה, והנדרש ממנו להעלות גשמיותו אל הרוחניות שבו, ולהעיד על זה נצטוינו בייחוד יי' אלהים כי זה עקר הייחוד כמו שהתבאר במה שקדם:

ועוד יצטרך הייחוד לפי שאנו בין המקצצים ומפרידים אלופו של עולם, וישראל צריכים ליחד את השם בהיותם ביניהם. ובשוחר טוב עליהם עוף השמים ישכון אלו אומות העולם שהם מתכנסין על ישראל ומשתעבדין בהם כדי להרחיק אותם מן הקב"ה, אף על פי כן אינן מניחין אותו שנאמר מבין עפאים יתנו קול, ומיחדים אותו שתי פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו' עד כאן:

ולהיות הייחוד צריך מאד אמר להם מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מייחד, ולא אמר מקלס עם שבכל הם עובדים אותו ומייחדים שמו. ואחר שהודיעם שהאדם השלם יותר קרוב אליו מהם מצד הייחוד והעבודה ולזה היה הצורך במציאותו גדול. בא להודיעם כי הוא גדול מהם בחכמה, והוא שאמר להם ולא עוד אלא יכולים אתם וכו', עמדו ולא יכלו וכו', לפי שהם דרשו אותו לגנאי באמרם מה אדם, כלומר שהוא מורכב מחומר ולא יקווה ממנו שום שלמות כי חמרו מעכבו, והוא אמרם עוד אין על עפר משלו, כפי מה שהוא כתוב בקצת נסחאות כלומר אפילו על עפרו אינו כחני למשול עליו ולכבשו ואיך ימשול על זולתו. והוא בא להודיעם כי חמרו אינו מעכבו בשלמותו וזה בנסיון, והוא אמרו ולא עוד אלא וכו', כלומר מה שטענתם עליו שהוא חומר דעו כי אין חמרו מעכבו בשלמות חכמתו כי השכל אשר אצלתי עליו, גובר לדעת הדברים העליונים שהם שרשי התחתונים, ואתם שכל פשוט יכולים אתם וכו' מיד עמדו ולא יכלו, ועם שאין זה חסרון בשלמותם לפי שאין להם מבא בחמרים כלל, הנה הוא שלמות וחכמה נפלאה באדם, כי עם היותו בחומר השיג שרשי הנמצאים וידע מהותם וטבעם, ומצד השגתו שרשיהם העליונים קרא להם שמות מסכימים אליהם, והסכים בזה לדעת עליונה והוא אמרו הוא שמו כלומר שמו שהיה לו אצל הקב"ה תחלה. הנה שזה היה שלמות גדול וחכמה נפלאה שהעלה הדברים התחתונים החמריים אל שרשיהם העליונים הרוחניים, וזה סוד קריאת השמות כלומר שבזה דקדק וזכך חמרם והעלם, ומי שהשלים זולתו זה השלמות כל שכן שיכול להשלים עצמו ולהעלות חמרו ולזככו, ולזה ירמזו השמות גם כן כי קרא שמות לבהמה ולעוף ולחית השדה, והנה הוא מה שיש בו מהדמיון עמהם שהוא החומר עם שאין חמרם שוה הנה הוא יקרא לו שם, והוא הזכוך והעלוי אחר הנשמה הטהורה ובזה נצחם בחכמתו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ח ע"א) רבי חייא אמר אדם הוה ידע חכמתא עלאה יתיר ממלאכי עלאי, והוה מסתכל בכלא וידע ואשתמודע למאריה יתיר מכל שאר בני עלמא, בתר דחב אסתתמו מניה כל מבועי דחכמתא. מה כתיב וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבוד וגומר. ועוד שם כיון דשמע הדרני"אל אתוון דשמא קדישא מפומיה דמשה אזדעזע קריב לגביה אמר ליה זכאה חולקך בריה דבר נש דאתגלי לך מה דלא אתגלי למלאכי עלאי:

ועוד אמרו שם באידרא זכאין אינון צדיקייא דאתגלי להון רזי דרזין דאוריתא דלא אתגלי לקדישי עליונין עד כאן. יתבאר אם כן כי גדולים הצדיקים בחכמה ודעת ממלאכי השרת ולזה הם יותר מעולים מהם וזה סבת קורבתם אל האלהים יותר ממלאכי השרת, ולזה היו מעכבים ביצירתו כמו שכתבנו והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק: