עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק א

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הפועל הן הוא שלם כפי שלמות תכליתו, והיה מציאות עליונים ותחתונים פועל השם ב"ה אשר הוא הפועל היותר שלם, הכרח הוא שיהיה לתכלית היותר שלם ונעלה שבתכליות ולזה מן הראוי אל השלם לבקש ולמצוא תכלית פועל יי' ואל מעשה ידיו המציאות בכללו ואם יעלה בידינו זה המבוקש כפי שרשי החכמה האמיתית, נשכיל ונדע ממוצא דבר זה חיובנו בעבודת הקדש כמה הוא גדול להשלים התכלית אשר נוצרנו בעבורו:

ואומר שהרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהחלק השלישי מספרו הידוע בטל זאת השאלה ר"ל שאלת בקשת התכלית האחרון לזה המציאות ואמר שתעה מי שחשב שתכלית זה המציאות היה מין האדם לבדו וזה לשונו שם אמנם לפי דעתנו בחדוש העולם בכללו אחר ההעדר יש חושבים שזאת השאלה מחוייבת ר"ל בקשת התכלית לכל זה המציאות וכן יחשבו שתכלית המציאות בכללו מציאות מין האדם לבדו לעבוד את השם ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו, וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעזרו זאת המחשבה הרבה. לשבת יצרה, אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וימתחם כאהל לשבת, ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן מיני בעלי חיים והצמחים:

וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות יתבאר מה שבו מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין שהכל מפני זה התכלית כלומר מציאות מין האדם אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כלם או אם אי איפשר שימצא אלא אחריהם, ואם יאמר אומר שאיפשר, ושהשם יכול להמציא האדם מבלתי שמים על דרך משל יש לשאול מה תועלתו באלה הדברים כולם אחר שאינם התכלית אבל הם מפני דבר שאיפשר המצאו מבלתי כלם, ואפי' היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאמר לעבוד השם, השאלה קיימת והיא מה תכלית בהיותו עובד והוא יתברך לא יוסיף אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגהו תכלית ההשגה, ולא יגיעהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל, ואם יאמר אין זה לשלמותו אלא לשלמותנו כי הוא הטוב לנו והוא לשלמותנו, יתחייב השאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות אי איפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית, אלא כן רצה או כן גזרה חכמתו וזהו האמת:

וכן תמצא חכמי' ישראל שסדרו בתפלותיהם באמרם אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון לבד עד כאן:

והאמת כי אי אפשר שימצא האדם מבלתי שמים כי הוא גשם וצריך אל מקום והמקום צורך אל העבודה ואי איפשר מבלתי עובד כי העולם הזה הוא עולם המעשה וצריך אל עושה בהכרח להשלים ולתקן מי שצריך שהוא דוגמת זה העולם כמו שיבא צריך אם כן שימצא, ואם היה שבבריאת האדם ועבודתו יש צורך גבוה ושבשלמותו משלים מי שצריך אל שלמותו יצטרך הרב ז"ל להודות בהכרח כי השאלה בבקשת התכלית מחוייבת ושלא יכלה התכלית בכן רצה או כן גזרה חכמתו ויודה כי תכלית המציאות כולו עליונים ותחתונים הוא האדם האמיתי וזה וזה אמנם נעשו ובאו לצורך גבוה והוא התכלית האחרון כמו שיבאו בסייעתא דשמיא:

ומה שחשב הרב ז"ל שבא לעזרתו ויצא לישען מסדר חכמי ישראל ודברי הנבואה, יתבאר על דרך האמת כי באו לנגדו להלחם מלחמות יי' עמו על שהוא בדעתו זה מפיל חומת התורה ומבזה צלם אלהים וממעט את הדמות הוא האדם עשוי בדוגמא עליונה בנוי ומשוכלל כדמות פרקי המרכבה העליונה וזה הטלת מום בקדשי שמים, וזה הדעת הנפסד ההורס חומת האמת לקחו הרב ז"ל מפאת הרע שבעץ הדעת הוא דעת הכופרים מאמיני הקדמות:

והוא כי אחר שהם יאמינו שהעולם היה מחוייב על דרך ההשתלשלות וחיוב הסבות הנה יצא להם מזה שיאמינו כי כל הקרב הקרב אל הסבה הראשונה יהיה במעלה וכבוד יותר מחבירו שאינו קרוב כמוהו, עד שיחוייב להם מזה שהאדם שהוא אחרון המדרגות והמעלות כלן יהיה היותר גרוע ופחות המעלה מכל הנמצאות אשר קדמוהו עד אשר יאמרו כי אין לנפשו עם הגלגל שום ערך ויחס כלל ומזה ירחיקו שיהיה האדם סבה תכליתית אל הנמצאים השמימיים להיותו גרוע המעלה והכבוד בעיניהם, זאת הסברא הרעועה והדעת הנפסד מקודם בפאת הרע שבעץ הדעת המר והנמהר ומשם שאבו הכופרים הורסי הדת והאמת ואחריהם נמשך הרב ז"ל והבאים אחריו מפלסופי עמנו ההופכים ללענה משפט, והיותר רע ומר כי פתו את המלכה לדור בכפיפה עם השפחה הכעורה הכושית וכן עשו כי בקשו להם פסוקים מן הנבואה והכריחום לצפצף דעות נכריות:

והפלא על הרב ז"ל אחר שבאו כתובים בתורה ובדברי הנבואה יעידון יגידון על מעלת האדם וחשיבותו על הנבראים עליונים ותחתונים והיותו התכלית האחרון לכלם ומצא כתובים מורים על חלוף זה, והנה הוא קיים הכתובים המורים על פחיתותו וגריעותו והפיל מידו המורים על מעלתו ולא פירשם ואין זה הדרך הנכון לחכמים ומה ראה לקיים אלו ולהשמיט אלו אין זה כי אם קריאה אל תואנות ועלילות לקיים דעתו ולחזק סברתו והלוך אל שטתו במה שכתב בפרק י"א מחלק השני מספרו. אמר שם וזה לשונו וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו העניינים הפלוספים כאלו הם נכרים מתורתנו גזרותם מדעות הסכלים ואין הענין כן עד כאן. הנה גלה הרב ז"ל דעתו והוא כי העניינים הפלוסופים הם הם קרובי התורה ואהוביה אחיה מיודעיה הרי השוה כל המדות ואחה כל הפנים, ולא ישוו כלל חלילה, כי זה קדוש וזה חול, זה טהור וזה טמא, זה אור וזה חשך, זה בר וזה תבן, וערב זה בזה ולא עוד אלא שעשה עקר מן התפל והשליך אמת ארצה כי גזר אומר כי אין חכמה בישראל כי אם הפלוסופיא ולא ידע כי החכמה החצונית ההיא יש לה שרש כי היא קליפת האגוז קשה ומרה המתדמה בעצמה בחכמת שלמה המפוארה שאין בה סיג וחלאה ומתנשאה לאמר אני אמלוך ועל זה היה הוא ע"ה מתאונן ברוח הקדש ואומר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך וגו':

והרמז על כח האומות הידוע כי בזמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים הם המלכים בארץ והכח ההוא לפניהם כעבד ואז כל האומות נכנעים אליהם כי כן היתה הכוונה בבריאה והנה הם מולכים למעלה ולמטה וכשאין עושים רצון אביהם הנה הם נופלים ומשתעבדים לפני הכח ההוא והאומות הבאות מכחו שולטות בהם ונוטל השפע אשר היה ראוי לבא אליהם והרי הוא מולך והוא הנבל כי ישבע לחם והנה זוגתו הידועה שהיתה שנואה תבעל והיא השפחה שיורשת גברתה גברת ממלכות היא חכמת שלמה אשר היא מוח האגוז כבודה בת מלך פנימה וחכמת האמת נשפעת ונחקקת ממנה ליושבים לפני יי' יהיה סחרה. והפלוספיא כנגד השנואה ההיא ההחכמה החצונית שהיא חוץ למחיצה העליונה ההורסת שרשי התורה הקדושה ועקריה למטה כדוגמתה וכחה למעלה המקטרגת ומבקשת להרוס ולעקור את הכל כידוע לחכמי לב. והנה הכל זה לעומת זה ובני עמנו החכמים בעיניהם חשקו בה מאד, כי פתתה אותם כי כן דגמתה תפתה ותכשיל והם בעלו בה כי ישרה בעיניהם במופתיה והקשיה השכליים כי כן דרכה כמו שיתבאר בפרק י"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ומרוב חשקם בה הניחו ושכחו ולא נתנו לב ולא חקרו ודרשו על האור האמיתי החכמה המקובלת באומה, וזה גרם להם לקחת נשים נכריות ולהסתפק בילדי נכרים:

והוא שישעיהו הנביא ע"ה היה צועק על אנשי דורו, כי אין ספק שהיו כלם או רובם הולכים אחרי שרירות לבם הרע ועושים מופתים והקשים שכליים, ומהם מולידים כפירות והריסות בשרשי התורה ועקריה כמו שנראה מהם שהיו כופרים בהשגחה, והוא שאמר יחזקאל ע"ה כי אומרים אין יי רואה אותנו עזב יי' את הארץ, ומזה יבאו לכפור בחדוש העולם ושאר פנות הדת:

והוא שהתחיל ואמר בית יעקב לכו ונלכה באור יי', והכוונה בזה כי הוא נבא ואמר למעלה מזה, והיה באחרית הימים שהוא ימות המלך המשיח, נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים, והרמז על ה"א אחרונה שבשם שהיא הנקראת הר הקדש, כי אברהם קראו הר ויעקב קראו בית, והיא בית יי' אמר שבזמן ההוא תכון בראש ההרים ואין הרים אלא אבות וראשם הוא חסד לאברהם, ותתעלה בחסד וברחמים, ונשא מגבעות ואמרו גבעות אלו אימהות בת ואם בייחוד אחד. ואמרו והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה וגומר, כי האומות לא קבלו התורה ולא עמדו בסוד יי', אמר כי בסוף ישובו לקבל האמת ולהכירו. אבל אתם בית יעקב וגומר, כלומר אין להפלא מן האומות כי בתחלה אור האמת לא נגה אליהם ולזה הלכו אחרי ההבל ותעתועי חקים ומשפטים לא יחיו בהם, ובזמן הגאולה יכירו.האמת וישובו לדת הצדק:

אבל אתם בית יעקב כי מתחלה עמדתם על הר סיני והגעתם למעלת הנבואה וקבלתם האמת מפי הגבורה והאיר עיניכם בתורתו ועבודתו ומצותיו, לכו ונלכה כלומר אמרו זה לזה לכו ונלכה באור יי' אשר האיר לנו בתורתו וחכמתו האמיתית, ולא הניחנו ביד המחקר השכלי ופתוייו כי אין בו די להושיע כי נטשתה וגומר, כלומר אתה בית יעקב נטשתה עמך, והם שרידי עם אשר החזיקו בחכמת האמת ולא רפו ידיהם ממנה מיום אשר קבלוה בסיני, והם נטשוה והלכו אחרי חכמת העמים ודעותיהם הבדויות מלבם, כי מלאו מקדם כלומר כי כל שלמותם לדעתם הכוזב מחכמת בני קדם, והיא החכמה החיצונית סוד קליפת האגוז קשה ומרה, ונקראת קדם כי החשך קדם לאור והקליפה קודמת לפרי, והסוד ידוע לאשר זכה אליו, וממנה יצאו אל מיני הכשוף והעוננות כפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו והם התולדות הרעועות אשר הולידו ממופתיהם והקשיהם השכליים. שב אל תלונתו הראשונה, כי היא בעיניו קשה מהשנית, כי מזו אין רע כי אם העברה בעצמה ולא יתפשט הרע ההוא להרוס ולהפיל חומת התורה, ומן הראשונה יתפשט וימשך לעקור ולסתור שרשי האמונה והתורה, כידוע ממופתי היוני הארור והקשיו הסכליים, והיא צרעתו אשר נתפשטה ופרחה באומתינו:

וזאת היתה הסבה שאין דעת אלהים בארץ, ושנעלם וכמעט אבד זכר הייחוד האמיתי מן האומה, לפי שנתפשט ונודע באומה על ידי פלוסופי בני עמנו ייחוד ארסטו במופתיו והבליו, וקבלו ממנו כי זה דעת התורה בייחוד, עד שכתב הרב ז"ל כי הייחוד לשלול לא לחייב, והייחוד המקובל מפי הנביאים ע"ה ידוע כי אינו לא חיוב ולא שלילה, כמו שיתבאר בפרק ס"ט מזה החלק בסייעתא דשמיא, ונמצא אם כן שאין להם לא דעת ולא תבונה בייחוד, וזה גרם להם הסתפקם בילדי נכרים, וכבר יעד ירמיה הנביא ע"ה בשמו יתברך ואמר כי בזמן הגאולה קטנים וגדולים יכירו וידעו את יי', והוא ידיעת השם הגדול ויחודו, והוא אמרו ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וגומר: