עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק כח

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ג ט"א וט"ד) בזה הלשון, אמר ר' אלכסנדראי בשעה שנפטר אדם מן העולם, הנפש הולכת אחר הגוף ונשארת בתוכו, והרוח פורחת ממנו לתוך גן עדן ופוקדת מקום הנפש תמיד ומעוררת אותה ויודעים המתים ומספרים זה עם זה, ויודעים המתים דברים שבזה העולם ודברים רבים אחרים, ולעולם אין הנפש מתפרדת מן הגוף לא בחיים ולא במות כדוגמא זו נפש אומרת לגופה בנמוסין קטירין דלא מתפרשאן, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ודאי דתמן איהי ההוא נפש ולא מתפרשאן מן קברא בהימנו סגי דא בדא, באשר תליני אלין בזה העולם כשאדם שוכב על מטתו, והרוח עולה ומשוטטת הנפש נשארת בגוף, ולעולם נמשכת אחריו וכשאדם מפקיד לקונו אינו מפקיד ופוגע למקום בשביל הנפש, אלא בשביל הרוח שהיא עוזבת לגוף ומשוטטת לעלות למעלה, אל תפגעי בי לא תצלי בגיני לעזבך לשוב מאחריך, ולא למהך לאתר אחראי חי יי' כי המות יפריד ביני ובינך, והא אמרן דאפילו בקברא לא תזוז מניה, אלא ודאי הכי הוא, אבל גופא יתרקב ויתעבד עפרא, וההוא נפש אשתאר תמן הא אתפרשאן בגין דגופא לא קאים איהו, אבל לא מתפרשאן מתמן לעלמין בגין דלית רחימו בכל עלמא כרחימו דנפש עם גופא, מאי טעמא בגין דאינון כחדא אתבניאו ואשתתפו בחד עד כאן:

כבר כתבנו בפרק י"ח מהחלק הראשון ובפרק ב' מהחלק השני הזה, כי האדם יש בו נפש ורוח, ולפי מעשיו יזכה אל מעלה יותר עליונה הנקראת נשמה, וכשהצדיק השלם נפטר מן העולם הנשמה עולה אל מקומה בלי שום עכוב, והרוח הולכת אל גן עדן שלמטה כדברי המדרש שכתבתי, והנפש נשארת עם הגוף עד יפסד ויתעכל הבשר, והוא שהביאו במדרש באמרם כי המות יפריד וגו', שהוא נאמר על זמן שהבשר קיים, וכששב לעפר ומתעכל שהוא המות המפריד בינה לבין הגוף, אז הרוח נחה בגן עדן מהפקידה שהיתה פוקדת אל הגוף בעודו קיים בשביל הנפש הנשארת שם, והנפש נקשרת עם הרוח והרוח בנשמה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ע"א ע"ב) תאנא והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך נשמת אדני מיבעי לה, אלא כמה דאמרן, זכאה חולקהון דצדיקיא דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים:

וממה שכתבנו יתבאר מה שהבאנו בפרק שלפני זה מדעות האמוראים, כי אינם חולקים בנסתר, כי האומר עד שיסתם הגולל כוונתו מה שאמרו במדרש רות הנעלם, כי כשנקבר הגוף הרוח הולכת מיד לגן עדן, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר וישוב העפר שהוא הגוף על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והאומר עד שיתעכל הבשר כוונתו על הנפש הנשארת עם הגוף, עד אשר יתעכל הבשר כמוזכר במדרש עצמו, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר אך בשרו וגו' ונפשו עליו תאבל, ומה שאמרו שם בפרק שואל אדם והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים, זה נאמר על העצמות הנשארות אחר עכול הבשר שאין הנפש נקשרת ונשארת שם עמהן, שאם לא כן נמצא שאין לנפש מנוח עד השעה ההיא, ואין זה דעת האמת שהוא דעת רבותינו ז"ל, ושם מוכיח שעל העצמות נאמר שהן נרקבות ונעשות עפר שעה אחת קודם תחיית המתים:

וממה שאמרו במדרש שכתבתי למעלה שהרוח פוקדת מקום הגוף תמיד, יתבאר מה שאמרו בפרק שואל אדם כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, כי זה אמנם נאמר על הרוח הפוקדת את הנפש בהיותה שם עם הגוף בעודנו קיים עד שיתבטל ויתעכל הבשר, שאז הנפש נקשרת ברוח ואין שם מקום אל הפקידה ועולה ושוב אינה יורדת, והכל נקשר זה בזה, נפש ברוח, רוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה, כמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה שכתבתי למעלה, וכמו שכתוב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך, ומה שאמרו נשמתו ולא אמרו רוחו, לפי שכל אחת נקראת בשם כלן, לפי שכלן נכללות זו בזו ונקשרות זו עם זו להעיד ולהווות על מקורן שהוא האחדות שבאו משם:

והרמב"ן ז"ל בשער הגמול פירש אמרם ז"ל, ונשמתו עולה ויורדת לפי שכל י"ב חדש עדיין כח הגוף קיים, והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבה גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י"ב חדש בטלה מדעת גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עולם הנשמות, ואין רצונו לומר במה שאמרו גופו קיים שיהא גופו קיים ממש, כי יש נשרף לסיד מיד, ויש החנוט אשר גופו קיים ימים, אלא כמו שפירש כן הוא, ובאותן י"ב חדש חלק נשמה הוא בגן עדן ומתענגת בעונג העולם העליון בענין הנוטה לגשמיות עד כאן דבריו. והרב ז"ל נמשך בזה אחר השכל, והראוי והנאות לנו לשום קבלת רבותינו ז"ל עטרת תפארת לראשנו ולהמשך אחריה, כי הם קבלו מהנביאים ואין לנטות ימין ושמאל, וגם הרב ז"ל יודה ויאמין זה כי גדול המאמינים היה, וכמו שדבריו מעידים בהרבה מקומות בפירושיו, ואין השרפה והחניטה מצויה, ואם תמצאנה הוא מעט ודברי רבותינו ז"ל ברוב ואין מביאין ראיה מהמועט על הרוב אבל מהרוב על המועט, וראוי לפרש דברי רבותינו ז"ל מדבריהם ולהעמידם על תוכן הכוונה, אשר יראה שהם ז"ל מכוונים ואמרם גופו קיים, כן הוא כפשטו ואינו משל לציור מחשבות גשמיות:

וענין אמרם שי"ב חדש הוא זמנו מוגבל יש לו ענין בזה המספר של י"ב, והוא כי האדם נבנה ונהיה מסוד י"ב הויות עליונות של שם אהי"ה, וי"ב צרופים של שם יהו"ה, ושנים עשר גבולי אלכסון, ושולח אל זה העולם שהוא תחת הזמן הנהיה תחת שבעה כוכבי לכת, וי"ב מזלות ברצון בורא הכל יתברך, ולפי שסבת הויתו היו הי"ב גם הם סבת הפסדו וכמו שכתוב עושה שלום ובורא רע, וראוי היה שיהיה מהיר העכול וההפסד לעוצם יד הפועל, אלא מפני שבא תחת הזמן ונמשך אחריו והוא סבת מותו נתאחר ההפסד והעכול בו, עד שיגמרו הי"ב מזלות מהלכם וסבובם שהוא נגמר בי"ב חדש, ואם יקרה שקודם זה הזמן יפסד ויתעכל, הנה יהיה על המעט, ורבותינו ז"ל נתנו השעור והגבול לרוב הנפסדים בזה הזמן, נמצא אם כן שאמרם גופו קיים אינו משל וחידה. וגם אמרם נשמתו עולה ויורדת הוא כפשטו, והוא שהרוח פוקדת את מקום הנפש ומעוררת אותם כל זמן שהגוף קיים כמו שכתבנו למעלה, ומזה יודעים המתים ומספרים זה עם זה כמו שאמרו במדרש שכתבתי למעלה, וכמו שמוכיח בפרק מי שמתו:

ומזה אמרו בברכות פרק ראשון אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, ובפרק שואל אדם כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל, ולדעת האומר שם עד שיתעכל הבשר כל זמן שהבשר קיים הנפש שם עמו והרוח פוקדתה, ולזה יש מציאות לספור המתים זה עם זה, ואין זה נמנע, שהרי הנפש והרוח שם יחד ובהם נשלם הדבור כי הדבור תלוי ברוח, וכבר התבאר בזה החלק כי הדבור החצוני הרוח סבתו, ואף אם יש הרבה שאינן זוכים אל הנשמה שתאצל עליהם מלמעלה, מכל מקום אין הדבור נעדר מהם אחר שיש בהם נפש ורוח שהם סבת החיות והדבור, ומזה פירש רש"י ז"ל בפרק שואל ונפשו עליו תאבל כל זמן שיש לו בשר יש לו נפש צד חיות להבין עד כאן. משמע שעם הרוח ישלם החיות, וכשפוקדת את הנפש במקום הגוף החיות נשלם והספור איפשר:

ובפרק ארבע מיתות רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך, ופרש"י ז"ל ברא גברא על ידי ספר יצירה, שמלמד צרוף אותיות של שם, ולא הוה מהדר ליה שלא היה בו דבור עד כאן, לפי שלא היה בו רוח לא היה בו דבור, אבל נפש היה בו שהרי הלך אצל רבי זירא, ואלו היה בו רוח היה מדבר, ואם כן המתים שהרוח פוקדת את הנפש כל י"ב חדש הספור בהם איפשר ויש לו מציאות, וזה ענין אשת בעלת אוב, וגם שמואל ע"ה שהעלתה אותו תוך י"ב חדש כמוזכר בפרק שואל אדם שרוחו היתה פוקדת את נפשו, ובזה היה איפשר לה להעלותו ודבר עם שאול והגיד לו את אשר יקרה לו, והענין כלו כמשמעו אין בו משל וחידה חס ושלום. ומצאתי לאחד מהחכמים בזה הלשון, ושמעתי שבהראות המת בבעלת אוב או בענין אחר, אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא דבר עד אחר חזרתו שפשט מלבושו, וכן מצאתי בלקוטי החסיד הרב ר' יהודה ז"ל עד כאן:

וראיתי להאריך בזה להועיל ולהודיע כי אין בכל דברי רבותינו ז"ל בזה שום משל וחידה, ושהספור אל המתים זה עם זה יש לו מציאות תוך י"ב חדש הואיל והגוף קיים, ולאחר י"ב חדש הוא גם כן איפשרי ויש לו מציאות וכמו שמצינו בר' אחאי בר יאשיה בפרק שואל עם רב נחמן, ועל הדרך שבארנו למעלה בפרק כ"ו. ועם זה נשלמה הכוונה בזה הפרק: