עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ב/פרק כו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ממה שכתבנו למעלה שהנפש מתלבשת בשני מיני מלבושים להתעדן בשני מיני עדונין, יתבאר שהנפש צריכה תמיד אל מלבוש ואל גוף להשתלם בו, ולא שיובן מזה שהנפש כח היולאני, ולזה צריכה תמיד אל גוף להתקיים ולהשתלם בו, כי כבר התבאר למעלה בפרק כ"ג כי הנפש עצם רוחני עומד בעצמו יודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, וכן האמת מצד שרשה ומקורה:

ואמנם קיומה תמיד בגוף, הן טרם בואה אל הגוף הזה הגס, הן אחר הפרדה ממנו כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה:

וזה להיותה דוגמת המקום שיצאה ממנו ואשר באה אליו ושקולה בשקל עליונים ותחתונים, והוא כי התחתון אצל העליון ממנו כדמות גוף ומלבוש, והעליון כדמות נשמה אליו ובשקל זה כל העולמות כלם עד עליון על כל, שהוא נשמה לכל והעליונים כשיורדים למטה ובאים לזה העולם מתלבשים בלבוש דק מאד, ובשובם פושטים אותו, וגם התורה כשירדה מן העליונים נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, החצוניים הם ספורי התורה נקראים, והפנימיים גופי תורה נקראים, והנשמה שהיא התורה ממש לפנים מכלם. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קנ"ב ע"א) תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא, מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, האי באתר עלאה, בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכין כך אוריתא די ברא להו ולעלמין כלהו וקיימין בגינה, כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאוריתא לבושא דאוריתא הוי, מאן דחשיב דההוא לבושא היא אוריתא ממש ולאו מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגיני כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בתחות לבושא דא דבאוריתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלאן יתיר חשיבו דההיא לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא, כהאי גונא אוריתא אית לה גופא ומלין באוריתא דאיקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלאן אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאוריתא, דידעי יתיר לא מסתכלאן בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדוי עילאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלאן, אלא בנשמתא דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאוריתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא דנשמתא, שמיא וחיליהון אינון לבושא, כנסת ישראל גופא דמתקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל, ועל דא איהי גופא לנשמתא, נשמתא דאמרינן דא תפארת ישראל דאיהי אוריתא ממש. נשמתא דנשמתא, דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא עד כאן:

הנה הורו בפי' שהעליונים מתוקנים כדמות תקון גוף ולא שיש למעלה גוף או גשם חלילה אבל הדבר כמו שבארנו שהתחתון אצל העליון כגוף אצל הנשמה והעליון ממנו בדמות נשמה אליו ועל דרך זה נבנו כל העולמות וגם הנשמה האצולה מלמעלה בהיותה שם עומדת ומשמשת מתלבשת בלבוש דק מאד בדמות הלבוש שהיא עתידה לחול בו בבואה הנה שהוא הגוף הגס ובבואה הנה מתפשטת מהלבוש ההוא ומתלבשת בגוף הזה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וכולהו רוחין מתלבשן בלבושין וגופין ופרצופין כגוונא דהאי עלמא, ומסתכלן תמן בזיו יקרא דמאריהון עד דאתייאן להאי עלמא, בשעתא דנפקי מתמן למיתי להאי עלמא מתפשטין אינון רוחין מההוא גופא ולבושא דתמן ומתלבשן בגופא ולבושא דהאי עלמא, ועבדין דיוריהון בהאי עלמא בלבושא דגופא דא, דאיהו מטפה סרוחה עד כאן:

וכבר התבאר בפרק י"ח מהחלק הראשון מזה הספר כי אלו הצורות יש להם גויה רוחנית, והיא מחברת בין הצורה והגוף, ושהיא המקיימת לגוף הגס הזה, לפי שיש לה שתוף עם שניהם, לפי שלא היה איפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי, כמו שכתבנו שם, וקבלו חכמי האמת כן, גויה זו המלאך הממונה על ההריון לוקח אותה מגן עדן של מטה, ומלביש בה הצורה ההיא:

התבאר אם כן שהנפש קיומה תמיד בגוף עם שהגופים מתחלפים כפי חלוף המדרגות, ואחר הפרדה מהגוף הגס הזה מתלבשת במלבוש שהכינה לה כפי עבודתה, והם שני מיני מלבושים שצריכה להכין, כדי שתזכה לשני מיני עדונין זה נעלה ומשובח וזך יותר מזה, כי אין המלבוש שלובשת בהיותה מתעדנת למטה מתלבשת להתעדן בעדון של מעלה, אבל פושטת ולובשת כפי המקום שמשמשת ומתעדנת שם כמו שכתבנו בפרק שלפני זה:

ויש רמז לזה בתורה מעבודת יום הכפורים שבגדים שכהן גדול משמש בהן בחוץ אינו משמש בהם בפנים, בחוץ משמש בבגדי זהב, ובפנים עובד בבגדי לבן כמוזכר במקומו, הנה כי חלוף ושנוי הבגדים כחלוף ושנוי המקומות, וכן בעדון ושמוש הנשמה אחר הפרדה מהגוף תלבש הבגדים הרוחניים שהכינה בעבודתה כפי המקום אשר תתעדן ותשמש בו, ואף בשובה אל זה העולם תתלבש בלבוש דק מאד, ויש בו ממש תראה בו לאשר תחפוץ וזו המדה אינה נוהגת כי אם בקדושים אשר כח בהם לבא אל זה העולם בשליחותו של הקב"ה, והוא סוד מה שכתוב ביהושע הכהן הגדול ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שתהיה מעלתו אחר הסתלקו להשתלח במלאכות יי' כשאר העומדים שהם המלאכים:

וכמו שמצינו דרבינו הקדוש ע"ה שהיה בא מערב שבת לערב שבת לביתו כמוזכר בפרק הנושא, כל בי שמשי הוה אתי לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקי דר' יתיב כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים:

ובשבת פרק שואל הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא, אתא ואמר ליה מאן ניהו מר, אמר ליה אנא אחאי בר יאשיה וכו' גששיה חזייה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר לגויה ביתא וכו' כל זה מצד שהנשמה מתלבשת בגוף דק רוחני תראה בו לזכי העין ולאשר תחפוץ כאחד המשרתים העליונים, ושאר הצדיקים עם שלא עלו אל המדרגה העליונה הזאת, מכל מקום נשמתם מתלבשת במלבוש ההוא שהכינו כפי עבודתם להקביל ולהכיל האור והזיו הגדול ההוא המעותד ולהיותם בענין ההתלבשות שקולים בשקל העולמות כלם ונבנים בדמותם כמו שהתבאר וזה להם שלמות ומעלה לא שבאו לידי מדה זו להיותם הכנה או כח היולאני לבד כמו שחשבו קצת החכמים:

האמנם ראיתי אל הרב ר' אהרן הלוי ז"ל דברים יראה מפשטן שהוא נוטה אל דעת האומרים שהנפש כח היולאני, כי הוא ז"ל בפירוש ברכת הלבנה שבפרק היו בודקים הביאה הרי"ף ז"ל במסכת ברכות פרק תפלת השחר אמר שם בזה הלשון, שהכוונה באדם שיחיה לעולם, לפי שאין שלמות האדם בלתי הגוף אלא בגוף כעין הגלגלים, ואלו היה שלמות האדם בלתי גוף נמצא שהוא שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וכו', ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר, והוא כענין שאמרנו שהם צריכים גוף שאין שלמותם בלתי זה עד כאן דבריו בזה:

והחכם ר' יוסף אלבו ז"ל בספר עקרים מאמר רביעי פרק ל' כתב עליו בזה הלשון, והנך רואה כמה הרחקות יש בזה הדעת לפי הדרך הזו, ראשונה שזה הדעת נוטה לדעת האומרים שהנפש כח היולאני, ועל כן צריכה תמיד אל גוף שתתקיים בו, שנית שאחר שהם יאמרו שאין קיום לנפש האנושי בזולת גוף איך תתקיים הנפש אחר המות מיד כשתפרד מן הגוף, והם יאמרו שקיומה הוא קיום חסר בגן עדן שאין בו תענוג שלם לנפש והשגת מדרגה כלל:

עוד כתב ועוד כי זה חולק על דעת רז"ל שאומרים כי הנפשות הם נמצאות טרם המצאן בגוף האנושי, כמו שאמרו בבראשית רבה עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים, שבהם נמלך וברא את העולם ואינו אם כן כח היולאני, אבל נבראו ביום ראשון כמו שאמרו ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של אדם הראשון עד כאן, ולכאורה יורו הדברים שכן הוא ותשובתו עליו נצחת, אבל עם ההתבוננות הטוב יתבאר לנו, כי דעת הרא"ה ז"ל הוא שהנפש עצם משכיל עומד בעצמו לא כח היולאני חלילה לו מזה הדעת, וכוונתו ז"ל הוא מה שאומר כי הוא ז"ל יראה לפי האמת, וכמו שכתב שם כי בני תחית המתים אחר השיגם תכלית מה שאיפשר להם להשיג מהשלמות כל אחד ואחד לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו, וענין זה שעתיד גופן שהוא חמר ד' יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהיה חומר גופן כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר נעלם הראות כענין אליהו מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה, ודוגמתן בעולם הזה רבים מבעלי חיים שנשתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת, ויש מהם לענין זה צריכים לאכול מאכל מיוחד, וזה ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם, וזה נרמז במעשה בראשית שהכוונה באדם שיחיה לעולם וכו' וכיון שכן אי איפשר שלא יבא האדם לשלמות זה כעין כוונת יצירתו מתחלה:

ולפי דעתו זה יאמר הרב ז"ל כי כשנעריך זאת המעלה והשלמות הנפלא משוב היצירה אל שלמותה וכוונתה הראשונה שהיתה להיות האדם חי וקיים לעולם לטעם שכבר בארנוהו בזה החלק, ונוסף לו עוד מעלה יותר נפלאה וכבוד יותר עצום עד שילבש מלאכות ועודנו בגוף ונפש, וכאמרם ז"ל הקב"ה עושה להם כנפים וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל בשער הגמול שכוונתם ז"ל בכנפים שתלבש הנפש מלאכות ותלבש הגוף עמה ולא תתבטל עוד:

הנה כל זמן שעדיין לא הגיע זה השלמות אל הנפש, קיומה חסר עם שהיא תחת כסא הכבוד או בגן עדן בתענוג נפלא ושלם, לפי שלא נשלמה הכוונה בה עד הגיעה אל זאת המדרגה מהשלמות שהיא יותר גדולה לאין שעור מהמעלה והעונג שיש לה והיא שם בלי ספק, לא שיובן מדברי הרב ז"ל באמרו שהגניזה הוא דבר חסר שאין אל הנפש בגן עדן תענוג שלם והשגת מדרגה כלל, כמו שחשב החכם בעל העקרים ז"ל ודומה לענין זה הוא מה שכתבנו למעלה בפרק כ"ב בפירוש משנת יפה שעה אחת וכו', כי טעם ביאת הנשמה אל הגוף היה ליחד את השם המיוחד וכדי שיתפשט מציאות אדון הכל ממעלה למטה, ולזה היה בואה אל הגוף שלמות וטוב מהיותה שם במקומה ולא יובן מזה שקיומה שם קיום חסר, כי הנה בהיותה שם מתענגת בזיו יקרא דמארה כמו שכתבתי למעלה, אלא שבערך השלמות הנפלא שהיא משלמת ונשלמת בבואה אל הגוף נאמר שקיומה שם טרם בואה קיום חסר, וגם מה שיאמר הרא"ה ז"ל שהגניזה אל הנפש דבר חסר הכוונה לו מפני שעדיין לא באה ולא הגיעה אל שלמות הכוונה ביצירה, ועל הדרך שבארנו למעלה לא שיובן מזה שהנפש כח היולאני כמו שיחס לו זה הדעת החכם בעל העקרים ז"ל, וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: